ולדימיר פוטין: נשיא, שחקן, יחצ"ן

אם למישהו עוד היה ספק, במהלך מפגשי ה־G-8 (שבע המדינות המתועשות ביותר בעולם, ורוסיה) מי הילד החזק של הכיתה, בא המשבר באוקראינה והכריע סופית - ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, הוא האיש המשפיע ביותר היום בעולם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ומה עם מנהיג המעצמה מספר אחת בעולם - הנשיא האמריקני? ברק אובאמה, אחרי שהחרים את משחקי החורף האולימפיים בסוצ'י בפברואר, הודיע השבוע כי יחרים גם את מפגש הפיסגה של ה־G-8, שייערך באותה עיר קיט הכה חביבה על הצארים ומנהיגי בריה"מ לשעבר, שתתקיים בחודש יוני. זה המקסימום שאובאמה יכול לעשות בעידן שבו נוטרל על ידי פוטין. הדבר העצוב בסיפור הוא לא רק שאובאמה איבד את הבכורה העולמית לטובת יריבו הגדול על מפת העולם אלא יכולות התגובה המאוד מוגבלות שלו, וגם, כמובן, העובדה שפוטין מצפצף על החרם של אובאמה.

פוטין ובכירי הצבא הרוסי, השבוע ב"תרגיל" ליד סנט פטרסבורג. צילום: רויטרס

כדאי היה להקשיב השבוע בזהירות לפוטין - בפעם הראשונה והיחידה שדיבר מאז תחילת המשבר - כיוון שלמעשה הוא אמר שהוא זה שמסוגל להחרים את ארה"ב. זה לא היה השבוע של הנשיא האמריקני: הוא חטף גם מכלי תקשורת שבדרך כלל מאוד ידידותיים ומבינים לליבו (ה"ניו יורק טיימס"), לעומת פוטין, שאמנם ספג ביקורת על ההשתלטות הבריונית שלו על חצי האי קרים, אבל גרף מחמאות על הדרך שבה הוא מנהל את המשבר. באתר של "הפינגטון פוסט" אפילו הכתירו את פוטין כ"גאון". לא פחות. "לא משנה היכן מתייצבים פוליטית, כאשר בוחנים את החדשות סביב הפלישה הרוסית לאוקראינה השבוע, די ברור שפוטין ממשיך להיות גאון ביחסי ציבור", נכתב בכתבה. 

מאז מנוסתו של הנשיא האוקראיני ויקטור ינוקוביץ' מקייב, פוטין לא מיצמץ אפילו פעם אחת. במהלך שיחת טלפון שקיים עם אובאמה, הסביר לו כי לרוסיה הזכות להגן על האינטרסים שלה, ועל האזרחים דוברי הרוסית המתגוררים באוקראינה ובאזור חצי האי קרים - לאור עליית הלאומנות באוקראינה בעקבות מהפכת כיכר העצמאות.

פוטין אמר לאובאמה כי קיימת סכנה ממשית לחיי אותם אזרחים, וגם לאזרחים בעלי דרכון רוסי המתגוררים באי. אובאמה, הנשיא הליברלי, השואף להיכנס להיסטוריה כמי שסיים מלחמות (עיראק, אפגינסטן), הקשיב לדברים; קשה היה לו להתווכח עם נשיא המבקש להגן על אזרחים. ומה לגבי אמיתות הדברים? בדיקת עובדות היא כבר סיפור אחר. אובאמה לא קיבל את כל האינפורמציה הנכונה ושירותי הביון שלו גם דיווחו לו כי פוטין יגיב בצורה שונה.

אלא שפוטין לא סיים בכך את השיחה. הוא אף אמר לאובאמה כי הפעילות הצבאית הרוסית באה בתגובה לפעילות אלימה פושעת ומתגרה (כפי שמספרת סוכנות הידיעות הרוסית "אינטרפאקס") של אלמנטים אולטרה־לאומניים קיצוניים, אשר זוכים לעידוד של השלטון הנוכחי בקייב. פוטין, לפי גישתו, אינו התוקף. הוא "רק" מגן על אזרחיו כמחויב על פי החוק. הוא אפילו דאג לסדר לעצמו אור ירוק לפעולה צבאית מהפרלמנט של ארצו. בדרך שהוא הציג את הדברים - כל פסיק מפעולותיו נאמן לחוקים הבינלאומיים. את מזכר בודפשט מ־1994, שנחתם בין אוקראינה, רוסיה, ארה"ב ובריטניה הוא שכח. המזכר מבטיח את ריבונות אוקראינה. בזמן חתימתו נשיא רוסיה היה בוריס ילצין, ותדמיתה היתה על הקרשים. מבחינת פוטין, זו היסטוריה רחוקה; מאז התעורר לו הדוב הרוסי.

פוטין דאג להשתמש בתחנות הטלוויזיה של ארצו, שדאגו להציג לצופים את חומרת המצב באוקראינה וסיפרו על שכירי חרב המגיעים לקרים כדי להתסיס את התושבים נגד רוסיה ולהלהיט את היצרים.

אוקראינה לא הוצגה בתקשורת הרוסית כמדינה יריבה, אלא כידידה הזקוקה לסיוע של האח הרוסי. הצאר פוטין שיקם סופית את בריה"מ - לא רק בעוצמה אלא גם בדרכי הפעולה. אובאמה, להגנתו, יכול לטעון שהוא ופוטין לא מפרשים באותה צורה את הערך דמוקרטיה, ולכן לפוטין יותר קל לפעול. 

עורר את הכבוד הלאומי

באוקראינה, שבה ביקרתי במהלך המשבר, שמעתי מחמאות לפוטין גם מיריביו בכיכר. אזרחי קייב אולי לא אוהבים את הנשיא הרוסי, אבל מאוד מעריכים אותו. הביקורת היחידה שהוא סופג תכופות היא על היותו "טקטיקן" ולא "אסטרטג". 

מדהימה הדרך שבה פוטין מיצב את עצמו ומכר את עצמו גם לדעת הקהל האמריקנית. פוטין הוא האיש שמנע מלחמה בסוריה; יש מקומות בעולם, כמו אצלנו, שבהם הדבר נתפס כשלילי כיוון שבכך הוא העניק ארכה למשטרו של בשאר אל־אסד, שלא נענש על שימוש בנשק כימי, ואף הביא לזילות של המושג "קו אדום" של נשיא אמריקני. לכך הוסיפה מזכירת המדינה האמריקנית לשעבר, הילרי קלינטון, שהשוותה את פלישת רוסיה לחצי האי קרים לפלישת הנאצים ב־1939. "אם יש לכם הרגשה שכבר ראיתם את זה בעבר, זה בגלל שהיטלר עשה את זה בשנות ה־30", אמרה קלינטון בכינוס פרטי בקליפורניה.

מצד שני, כיוון שדעת הקהל במערב כיום לא ששה אלי קרב, בלשון המעטה, פוטין נתפס כמנהיג שמנע מלחמה. כאן, אולי, הנקודה להזכיר שפוטין מועמד השנה לפרס נובל לשלום. גאון ביחסי ציבור כבר אמרנו?

פוטין מיצב את עצמו במפה העולמית כאיש שעומד כמעט בכל הצמתים. הוא אולי הפירומן, אבל גם מכבי האש. לא בטוח שאי אפשר איתו - אבל בטוח שאי אפשר בלעדיו. שר החוץ של גרמניה, פרנק וולטר שטיינמאייר, המחיש זאת השבוע טוב יותר מכל דבר אחר. 

שר החוץ הגרמני תהה כיצד אפשר יהיה להרחיק את רוסיה ממסגרת ה־G-8, שאליו צורפה ב־1997 (בעידן של ילצין אחרי קריסת בריה"מ). שטיינמאייר ביקש להזכיר לעמיתיו האירופאים כי בכל המשברים הגדולים רוסיה חזק בתמונה בצד המסייע למערב, אם בסוריה, איראן או צפון קוריאה. מאחר שהיום המערב לא רוצה ללבוש מדים, פוטין דואג לשמור אותו על אזרחי. לגבי ביתו שלו - הסיפור אחר. מתחת לחליפה פוטין תמיד דואג ללבוש דגמ"ח. מעניין אם יסיר את הדגמ"ח בטקס קבלת המדליה של נובל - חלומו הרטוב.

בכתבה שפורסמה ב"הפינגטון פוסט" השבוע, הוזכר מאמר המערכת שפורסם בחודש ספטמבר ב"ניו יורק טיימס" ובו נקראו אזרחי ארה"ב להתנגד ליוזמה צבאית אמריקנית בסוריה. פוטין מיצב עצמו אז, כאמור, כאיש של שלום. גם כיום, במשבר אוקראינה, הוא נוקט את הטקטיקה הזו - כאשר הפעם הוא מציג עצמו כשומר של העם הרוסי. ברוסיה, שבה קיימת תסיסה לאחרונה בגלל המצב הכלכלי, הוא הצליח לעורר את הכבוד הלאומי.

תדמית הומניטרית

דוגמה טובה לשיקום האגו הרוסי היא פרשת סוכן ה־NSA לשעבר, אדוארד סנאודן, שחשף האזנות מסווגות שבהן התברר כי האמריקנים האזינו לכל העולם - כולל למכשיר הנייד של הקנצלרית אנגלה מרקל. פוטין העניק מקלט לסנאודן, למורת רוחה של וושינגטון - צעד שגרר את אובאמה לביטול פגישה עם פוטין בקיץ שעבר. אלא שהביטול לא פגע בפוטין. להפך: כיום יש לו גישה לחומרים רגישים חשאיים, למשל שיחות של שגרירים אירופאים המדברים ובוחשים במהפכה באוקראינה. 

לפוטין, שירש את ילצין בשנת 2000, יש מהיום הראשון בתפקיד חלום עיקרי: להפוך את רוסיה שוב למעצמה, ולמקם עצמו כמנהיג העולמי החשוב ביותר. חשוב לזכור שפוטין דיבר על קריסת בריה"מ כעל "הקטסטרופה הגיאו־פוליטית הגדולה ביותר של המאה העשרים".

דומה כי אחרי 14 שנה ובקדנציה השלישית שלו בתפקיד (אחרי שעשה הסבה לראש ממשלה וחזר לתפקיד בבחירות שנויות במחלוקת) פוטין בהחלט מגשים את החלום. אוקראינה חשובה לו כי היא מרכיב חשוב בחלום האירו־אסיאתי של רוסיה. אבל, כאמור, פוטין לא עושה את זה כמו פיל בחנות חרסינה כיאה לסרבול הסובייטי: נשיא רוסיה אמנם מחזיק בשאיפות סובייטיות, אך סיגל לעצמו עידון אירופי.

כך, למשל, לפני אולימפיאדת סוצ'י, שהוחרמה על ידי מנהיגים רבים בעולם, ובהם הנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד והנשיא אובאמה, דאג פוטין לשחרר אסירים פוליטיים, ובהם חברות להקת הפוסי ריוט ובעיקר את יריבו הגדול ביותר מיכאיל חודורקובסקי, מי שהיה בעל השליטה של ענקית הנפט "יוקוס". והרי לכם עוד תרגיל נפלא ביחסי ציבור של פוטין. במקרה הזה הוא הוצג על ידי התקשורת האמריקנית כ"הומניטרי": הסוהר הפך למשחרר. 

הכל באצטלה של "דאגה לאזרחים". צילום: רויטרס

המתח האמריקני־רוסי אינו ייחודי כמובן רק לקדנציה של אובאמה. גם בעידן של ג'ורג' בוש הבן היחסים בין המדינות לא היו מזהירים, אלא שבוש חשד בפוטין וראה בו יריב. הממשל האמריקני הקודם ראה תמיד בחשדנות כל פעילות רוסית - אם היא התרחשה מאחורי הקלעים ואם בפומבי, במוסדות בינלאומיים. ממשל בוש לא הופתע במיוחד מהאגרסיביות הרוסית בדרום אוסטיה בעת הפלישה באוגוסט 2008, בשלהי הקדנציה של בוש.

התגובה האמריקנית דאז הבטיחה שהרוסים לא יחדרו לטביליסי. האמריקנים תמכו בגאורגיה ואף איפשרו לה להשיב את הכוחות מאפגניסטן לזירת המלחמה עם הרוסים. בוש אף ביקש להציב מערכת להגנה מפני טילים בליסטיים על אדמת פולין וצ'כיה, למורת רוחה של רוסיה. הדבר הביא להחרפת יחסים רצינית בין מוסקבה לוושינגטון בתחילת 2007, עת התקבלה ההחלטה האמריקנית. מזכיר ההגנה האמריקני דאז, רוברט גייטס, אף אמר אז כי למרות שהטילים מיועדים להגנה מפני איראן וצפון קוריאה, יש להיערך לעימות מזוין עם רוסיה. פוטין, במקביל, שקל להציב מערכת דומה בוונצואלה. 

רוסיה של פוטין לא אהבה את ההתפשטות של ברית נאט"ו מזרחה, חרף הבטחת הברית שלא לעשות כן. חיילים אוקראינים מצאו עצמם לצד חיילי נאט"ו, מוסקבה ראתה זאת בעין רעה. בעידן בוש גם המדינות הבלטיות היפנו עורף לרוסיה. מוסקבה אף הובכה לנוכח הפריסה המתוכננת של בסיסים אמריקניים בבולגריה וברומניה, בין המצטרפות האחרונות לאיחוד האירופי.

כאשר ראש הממשלה דמיטרי מדבדב נכנס לארמון הנשיאות (מכורח הרוטציה שערך עם פוטין) ושמר לקודמו על התפקיד - שררו יחסים קרירים בין רוסיה לארה"ב. אלא שמהרגע שאובאמה נכנס לתפקיד, חל שיפור ביחסים או לפחות היה רצון אמריקני לשפר אותם. ביולי 2009 נערך סבב שיחות בין מדבדב לאובאמה במהלך ביקור רשמי של הנשיא האמריקני במוסקבה. בין היתר, גם נחתם הסכם לצמצום הנשק האסטרטגי. פוטין, מכיסאו במשרד ראש הממשלה, אישר את המהלך.

ואז, בספטמבר 2009, הגיע אובאמה - למורת רוחם של הרפובליקנים - שלא יפרוס מערכת הגנה נגד טילים בצ'כיה ובפולין. האמריקנים טענו כי מדובר בהחלטה עצמאית, שלא הביאה בחשבון את דעתה של רוסיה, אך ברור היה שהיא באה לרצות את מוסקבה לפני ביקורו של מדבדב בארה"ב. כל זאת אירע כמעט במקביל לטקס המפורסם בין מזכירת המדינה הילארי קלינטון למקבילה הרוסי סרגיי לברוב, לציון "אתחול" היחסים. באוקטובר 2012, במהלך עימות בין הנשיא אובאמה למועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני, ליגלג אובאמה על יריבו שהעלה את החשש מפני איום רוסי. אובאמה הזכיר לרומני שהוא מעלה נושאים משנות ה־80.

השבוע אובאמה הובך למדי כאשר אמצעי התקשורת האמריקניים העלו שוב לרשת קטעים נבחרים מאותו עימות. פוטין הוא לא שותף, הוא יריב. אבל התחכום של המנהיג מספר אחת בעולם היום הוא שהוא מצליח להיות גם זה וגם זה. אי אפשר איתו - אבל גם אי אפשר בלעדיו. אז על אילו סנקציות בדיוק, בעקבות הפלישה לאוקראינה, אנחנו מדברים?

פוטין לא צריך היום לחשוש ממנהיגי המערב. כפי שכבר אמרנו, במצב העניינים הנוכחי זה לא באמת כוחות. הוא צריך לחשוש כמו קודמיו, הצארים, רק מהעם הרוסי. זוכרים את גורלו של אותו צאר אחרון שלא הבין את השינוי ברחוב הרוסי? הצאר של המאה ה־21 עוקב אחר העולם ובני עמו מקרוב. קג"ב או לא קג"ב? 

*   *   *

הפנים של רוסיה במילניום החדש

ולדימיר פוטין נולד בלנינגרד (היום סנט פטרסבורג) ב־7 באוקטובר 1952. לאחר שהשלים את לימודיו באוניברסיטת לנינגרד ב־1975 הוא החל את הקריירה שלו כקצין מודיעין בארגון הביון הרוסי הקג"ב. במשך רוב הקריירה שלו, עד 1989, הוא שירת במזרח גרמניה וכתוצאה מכך הוא דובר גרמנית שוטפת.

שנתיים לאחר מכן, בעקבות התפרקות בריה"מ, פוטין עזב את הקג"ב בדרגת קולונל וחזר ללנינגרד והביע תמיכה בפוליטיקאי הליברלי אנטולי שובצ'ק, שזכה בבחירות לראשות עיריית לנינגרד ומינה את פוטין לממונה על יחסי חוץ. 

לאחר ששובצ'ק הפסיד בבחירות ב־1996, פוטין עבר לגור במוסקבה, ולאחר כשנתיים מונה לתפקיד בלשכתו של הנשיא בוריס ילצין והיה אחראי לקשר של לשכת הנשיא עם הממשלים המקומיים ברוסיה. זמן קצר לאחר מכן פוטין מונה לראש מועצת הביטחון של ילצין. באוגוסט 1999 ילצין פיטר את ראש הממשלה והקבינט שלו ומינה את פוטין לראש הממשלה. 

בדצמבר אותה שנה ילצין התפטר ומינה את פוטין לנשיא בפועל עד לבחירות שהתקיימו כמה חודשים לאחר מכן, שבהן ניצח. כבר כראש ממשלה, פוטין היה מעורב בסכסוך עם צ'צ'ניה שהוביל למלחמת צ'צ'ניה השנייה, אשר נמשכה כעשר שנים החל מ־1999. 

לאחר פיגוע התאומים ב־11 בספטמבר 2001 פוטין הכריז על ארה"ב כבעלת בריתה של רוסיה, אך זמן קצר לאחר מכן הביע את התנגדותו, יחד עם צרפת וגרמניה, ל"מלחמה נגד הטרור" שעליה הכריזה ארה"ב. פוטין נבחר בשנית ב־2004 ושנה לאחר מכן קיים ביקור היסטורי בישראל. עם הזמן מדיניותו הבינלאומית הפכה ליותר ויותר אנטי־אמריקנית.

בגלל מגבלות כהונה, פוטין לא יכול היה להתמודד בבחירות 2008 ובמקומו התמודד ראש הממשלה דמיטרי מדבדב. ארבע שנים לאחר מכן, פוטין התמודד שוב בבחירות לנשיאות - וזכה. ביוני 2013 הוא ואשתו הודיעו בראיון משותף על כוונתם להתגרש לאחר 30 שנות נישואים. עוד לפני הגירושים שמו של פוטין נקשר עם אלינה קבייבה, אלופה אולימפית בעבר בהתעמלות אמנותית. 

אלי לאוןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו