קשה היה להחמיץ את אנחת הרווחה שנשמעה במיפקדת השליטה הימית משהגיעה ההודעה כי נמצאו רקטות בספינה שנתפסה בלב ים. חודשים של עבודה התנקזו לשנייה אחת, שבה רשמה לעצמה ישראל הישג נוסף במערכה האינסופית שמתנהלת מתחת לפני השטח נגד הטרור.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמה ימים קודם לכן התייצבה צמרת צה"ל אצל ראש הממשלה. המבצע כבר היה בשיאו, ועל הפרק עמדה ההחלטה אם לשגר את הכוח הימי מאילת דרומה, לעומק ים סוף, כדי לפשוט על הספינה החשודה. בעבר כבר פשטו כוחות שייטת על ספינות דומות ולעיתים חזרו בידיים ריקות. לכך נוספו גם החששות הטבעיים שנבעו מהמרחק הרב שבו יתבצע המפגש מחופי ישראל, וגם מהקשיים האובייקטיביים הנובעים משיט בנתיב צר וזר שכולל מפגשים לא רצויים עם גורמים זרים, חלקם עוינים.
ראש אמ"ן, אביב כוכבי, הפיג את סימני השאלה. הוא הבהיר כי בידי המודיעין מידע מוצק שבספינה החשודה אכן נמצאות הרקטות שמיועדות לעזה. בעקבות זאת ניתן האישור, ושני סטי"לים של חיל הים - ועליהן גם כוחות ואמצעי לחימה של שייטת 13 - יצאו דרומה, מרחק כמה ימי הפלגה, לנקודת המפגש שתוכננה מראש, מדרום לנמל היעד של ספינת הנשק בפורט סודאן. במעט מאוד מקרים בעבר פעל צה"ל בטווחים כאלה, בוודאי במבצע כל כך סבוך שדורש חיפוי אווירי נרחב, כוחות חילוץ, וכמובן שלל מערכות פיקוד, שליטה וקשר.
סגירת מעגל כפולה. מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג. צילום: דו"צ
הפעילות הזו היתה החלק היותר קשה של המבצע. ההשתלטות עצמה היתה קלה וחלקה. בחמש וחצי בבוקר קרא כוח של השייטת לספינה החשודה. הקצין התורן מיהר להעיר את הקברניט, שישן בתאו. כשעלה לסיפון, התברר לרב־החובל שהוא מוקף: משני צידי הספינה היו ספינות הטילים, צמודות לדפנות היו סירות הלחימה של השייטת ומעל חג מסוק. הקברניט הבין מייד שאין לו סיכוי, והורה לאנשיו לאפשר ללוחמי השייטת לעלות לסיפון.
כל אנשי הצוות רוכזו ותושאלו בידי אנשי יחידה 504 של צה"ל, ובמקביל החל צוות של השייטת לסרוק את המכולות. כעבור זמן קצר התברר שביטחונו של ראש אמ"ן היה מוצדק; בכמה מכולות נמצאו רקטות מסוג M-302 לטווח של כ־90 ק"מ. הכמות המדויקת של הרקטות תתברר רק ביום ראשון, לאחר שהספינה תעגון בנמל אילת וכל המכולות ייפתחו וייבדקו, אולם נכון לאתמול העריך הכוח כי במכולות יש כ־30 רקטות מתוצרת סורית.
מאחורי מתקפת החיוכים
בישראל מכירים את הרקטות האלה היטב, ולא רק מהברושורים המקצועיים ומדו"חות המודיעין. שלוש רקטות כאלה נורו לישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה: אחת נחתה סמוך לחדרה, השנייה בפארק המדע מדרום לחיפה והשלישית (שלא התפוצצה) בעפולה. מדובר ברקטות כבדות יחסית, שלכל אחת מהן ראש נפץ קרבי במשקל של כ־150 ק"ג. לחיזבאללה אלפי רקטות כאלה, וגם ארגוני הטרור בעזה ביקשו להצטייד בהן כדי להכניס עוד מיליוני ישראלים - בגוש דן, בירושלים אבל גם בדימונה - לטווח הפגיעה במערכה הבאה.
חמאס והג'יהאד האיסלאמי אמנם עסוקים גם בייצור עצמי של רקטות מסוג M-75 ובהארכת הטווח שלהן, אולם מדובר ברקטות קטנות בהרבה וה"ייבוא" של רקטות תקניות ומשופרות אמור היה לשפר משמעותית את ההרתעה והקטלניות שלהן מול ישראל.
מי שעמד מאחורי פרויקט ההצטיידות הזה, כמו תמיד, הוא "כוח קודס" של משמרות המהפכה האיראניים. כבעבר, טהרן עוסקת באינטנסיביות בחימוש ארגוני הטרור בלבנון ובעזה, אבל לא רק; יש טביעות אצבע מוצקות שלה גם על אמצעי לחימה שמגיעים לכוחות גרילה וטרור בעיראק ובאפגניסטן. שלא כמו בעבר, הפעילות הזאת נעשתה עכשיו מתחת ל"מתקפת החיוכים" של ההנהגה החדשה באיראן.
בצמרת מערכת הביטחון התקשו אתמול לקבוע אם הנשיא חסן רוחאני היה בסוד העניין. לגבי המנהיג הרוחני, עלי חמינאי, אין בכלל סימני שאלה וברור שמבצע כזה לא היה יוצא לפועל בלי אישורו, אבל חלקם של רוחאני ושר החוץ שלו, מוחמד זריף - עדיין בגדר תעלומה. לא שצריך לעצור את הנשימה: לפני כמה שבועות נאם זריף בכנס שרי ההגנה במינכן, ושיקר בגלוי על הבמה. סביבו ישבו לא מעט אנשים שידעו שהוא משקר - בראשם מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, יוקיה אמאנו - אבל איש מהם לא קם נגדו. שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, אמר אז שזאת עדות לכך שהמערב התעייף.
העולם מעדיף להתעלם
מי שהיה זקוק להוכחה נוספת, קיבל אותה השבוע. מעצר ספינת הנשק לעזה זכה למעט מאוד ביטוי בדעת הקהל העולמית. המנהיגים עסקו באוקראינה, ולאף אחד לא היה קשב או חשק לעוד טוויסט בעלילות המלחמה הבלתי נגמרת במזרח התיכון, וכאמור אין בנמצא מי שרוצה להתעמת עם האקסיומה שפניו של הממשל החדש בטהרן לשלום. העולם בחר בשקט, ומבחינתו הרעשים שעושה ישראל הם עניינה.
לו היו בעולם צוללים לפרטים, היה מתגלה עד כמה עסוקים האיראנים בהונאה. המבצע לשיגור ספינת הרקטות היה מהסבוכים ומהיקרים שיזמו משמרות המהפכה, תוצר של תהליך הפקת לקחים ממושך מכישלונות קודמים.
לאחר שכמה ספינות דומות נעצרו או טובעו, ומחסן תמים לכאורה שבו אוחסנו אמצעי לחימה סמוך לנמל התעופה של חרטום הותקף מהאוויר (במבצע שיוחס לישראל), חיפשו האיראנים דרך יותר מתוחכמת להבריח אמצעי לחימה לעזה, וגם דרך כזאת שלכאורה תותיר אותם מחוץ לעסק ולא תסבך אותם עם ידידיהם החדשים במערב.
השיטה שנבחרה היתה לפעול במסלול ההפוך לכאורה להיגיון. אם מרבית הנשק האיראני מועבר מערבה, מטהרן לסוריה (ולרוב ממנה ללבנון), הפעם הועבר הנשק מזרחה, מסוריה לאיראן. בדיעבד, העמסת הרקטות בדמשק היתה הנקודה הקריטית במבצע: היא הבהירה לישראל שמשהו קורה, ומכאן החלה עבודת הנמלים המודיעינית ששיאה בהשתלטות על הספינה שלשום.
באיראן הועברו הרקטות לנמל בנדר עבאס, שם הן הועמסו על הספינה ששטה תחת דגל של פנמה. משם יצאה הספינה צפונה, לנמל אום קאסר בעיראק, גם כדי להטעות עוקבים פוטנציאליים וגם כדי להעמיס עליה מכולות נוספות. בעיראק גם שטרי המטען שונו, ונכתב בהם כי ב־150 המכולות שעל הסיפון יש מלט. זה גם הסיפור שנמסר לאנשי הצוות של הספינה, שחקירתם העלתה כי לא ידעו על המטען האמיתי שהם מובילים.
אפשר שסיפור המלט גם אמור היה להיות הכיסוי להובלה לעזה. הרצועה נתונה במצוקה של חומרי בנייה, ומשוועת לייבוא. משאיות כאלה שיגיעו מדרום הן בהחלט צינור חמצן, אלא שקשה לראות כיצד מצרים - תחת ההנהגה הנוכחית שנלחמת באחים המוסלמים ובשלוחתם החמאסית בעזה - היתה מאפשרת לכזה משלוח להגיע לרצועה ללא פיקוח. לכן, סבורים בישראל שהרקטות היו אמורות להגיע לעזה רק בעתיד; בשלב הנוכחי הן היו אמורות להישאר במקום מסתור בסודאן, או להיות מועברות לסיני ולהימסר שם כפיקדון בידי הבדואים עד שתגיע שעת הכושר להבריחן לעזה.
מבחינת ישראל, היה ברור שיש לסכל את ההברחה קודם לנחיתה בסודאן, כדי שלא להסתכן באובדן הרקטות (וגם כדי ליהנות מהפוטנציאל הדיפלומטי שיש בהשתלטות עליהן ובהצגתן בפומבי). ההחלטה לבצע פעולה גלויה איפשרה הצצה נדירה למלחמה האפורה שמתנהלת מדי יום מאחורי הקלעים, מב"מ בשמה הצה"לי - המערכה שבין המערכות.
המלחמה שלו. הרמטכ"ל בני גנץ בבור שבקריה. צילום: דו"צ
מדובר במלחמה סיזיפית, אינסופית, מודיעינית בבסיסה ומבצעית בקצוותיה, שמיועדת בעיקר נגד ארגוני הטרור והגרעין האיראני, ואשר הובילה, על פי פרסומים שונים, סידרת תקיפות ישראליות בסוריה, ובאחרונה גם בגבול לבנון, שתכליתן מניעת העברת אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה בלבנון.
המלחמה הזאת, מלחמתו של הרמטכ"ל בני גנץ, היא בעיקר נחלתם של המודיעין וחיל האוויר. שלשום זכה לכותרות חיל הים, שלמפקדו, רם רוטברג, היתה סגירת מעגל כפולה: כמפקד שייטת 13 הוא הוביל ב־2002 את לוחמיו להשתלטות על ספינת הנשק המשמעותית הראשונה ששיגרה איראן, קארין איי, ולהשתלטות עליה.
שלשום הוא הגיע בסטי"ל "חנית", שנפגעה מטיל חוף־ים במלחמת לבנון השנייה, מלחמה שבה היה רוטברג עצמו ראש מספן המודיעין ושותף לכשל שבאיתור האיום על ספינות החיל.
אולם לעיקר הקרדיט זכאי המודיעין. מעקב מורכב שכולל אמצעים חזותיים ואלקטרוניים ואנושיים, שמקפל בתוכו אלפי פרטים שנאספו לכדי תמונה בהירה וסדורה שתורגמה למבצע "חשיפה מלאה".
עד כדי כך היה המודיעין בטוח בעצמו, שלצד התקשורתי היה חלק מרכזי במבצע. מפות הנתיבים שהופצו לאמצעי התקשורת הוכנו ימים ארוכים מראש, לספינות שהפליגו דרומה צוותו צלמים של דובר צה"ל והחומרים הופצו כמעט בזמן אמת. הדבר נבע כמובן מהכרת הערך ההסברתי שיש להפללת איראן בעת הזאת כמי שמעורבת בהברחות נשק, אבל היה בו גם צד נוסף: כמעט ארבע שנים אחרי ההשתלטות על המרמרה הפיק צה"ל את הלקחים, והבין שהקרב מתנהל לא רק בשטח אלא גם בכלי התקשורת.
לתסכולה של ישראל, המאמץ הזה לא הניב את הפירות המקווים בתקשורת הבינלאומית. העולם שבע מענייני איראן, מה שהותיר לישראל לשכנע את המשוכנעים. לפחות כאן זה הצליח: אחרי תקופה שבה הפך להיות כמעט שק חבטות לאומי, חזר צה"ל לצד הנכון של הכותרות.
בין המחמיאים היו גם כאלה שרק לפני ימים חבטו בצבא על משכורות קציניו ועל מספר הג'ובניקים בשורותיו, בלי לדעת שהחנונים עם המשקפיים וגאוני המחשבים הם אלה שחוללו את החד גדיא - המודיעין שאיפשר את המבצע, שתפס את הרקטות, שיועדו לעזה ומשם למרכז המדינה.
ספק אם צה"ל ימצא בכך נחמה, ולא רק משום שטבען של כותרות להישכח והביקורת תצוף שוב בקרוב. הדאגות של הרמטכ"ל וקציניו נתונות, מן הסתם, כבר למבצעים הבאים שגם בהם, אפשר להניח, איראן תעמוד במרכז המטרה.
היעד הישראלי ברור: למצוא "אקדח מעשן" כזה שיבהיר לעולם שאיראן משקרת לכולם וממשיכה בתוכניתה הגרעינית. בדרך לשם, תנסה ישראל להשחיר את איראן בכל דרך אפשרית, בידיעה שבמאבק המוחות והיכולות הזה צפויים גם כישלונות.
וזה, כנראה, גם הלקח העיקרי של אירועי השבוע החולף. המבצע בים סוף היה רק נקודה אחת, גלויה ומוצלחת, בקו ארוך של מלחמה ישראלית באיראן ושלוחיה בסוריה, בלבנון, בעזה וגם בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. המלחמה הזאת רחוקה מסיום, ובוודאי רחוקה מהכרעה, והיא תכלול עוד לא מעט לילות טרופים, הרחק מהבית, בניסיון להבטיח שלנו יהיו לילות שקטים בבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו