לסופרת והמחנכת תמר ורטה־זהבי אין שום בעיה עם כך שיאפיינו את הספרים שלה כ"ספרות מגויסת". מה שעלול להיתפס אצל מבקרים וקוראים חדים כשם נרדף לספרות צפויה וחד־ערכית, לא מפחיד את מי שעוסקת במשך שנים בחינוך לסובלנות ולקבלת האחר. "כל ספרות היא מגויסת במובן מסוים", טוענת ורטה־זהבי, "ספרות מקדמת אידיאולוגיות בדרכים סמויות וגלויות. למה ספריי נתפסים ככאלה? מכיוון שאני רואה בספר טוב מרחב מוגן, שמאפשר לקוראים לבחון מחדש את דעותיהם, תחושותיהם ועמדותיהם בנושאים שונים ומגוונים".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לדברי ורטה־זהבי, מעשה הכתיבה הוא בבחינת "בניית ארגז כלים לשינוי חברתי. אני מנסה בכל כוחי הספרותי ליצור חשק לחולל שינוי". לא במקרה נשמעת ורטה־זהבי כנואמת אופטימית וחדורת תשוקה. בארבע השנים האחרונות היא כותבת סידרת ביוגרפיות לנוער בליווי איורים על לוחמים ועל לוחמות חירות וצדק, או כהגדרתה, "אוספת סיפורי חיים של מתקני ומתקנות עולם".
בסידרה של עם עובד כבר ראו אור הביוגרפיות של מרטין לותר קינג, מהטמה גנדי ו־ואנגרי מאטאיי, וכעת יוצא הספר החדש על נלסון מנדלה, נשיא דרום אפריקה, שהוביל ב־1994, עם פרדריק וילם דה קלרק, לפירוק משטר האפרטהייד במדינה. הספר מגולל את סיפור חייו של מנדלה, שהלך לעולמו בסוף השנה שעברה, החל בילדותו בכפר מוזו, דרך הצטרפותו לקונגרס הלאומי האפריקני וכלה בכליאתו למשך 27 שנים. הספר נחתם בשחרור מנדלה מהכלא ובקיום הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה.
"המשותף לכל האישים שבחרתי לכתוב עליהם הוא שהם תמיד התייחסו בכבוד ליריביהם", אומרת ורטה־זהבי, "הם מעולם לא ניסו למחוק, להשפיל או להסית נגד האחר, אלא שאפו לשכנע אותו להיפרד מעמדותיו המפלות ולהצטרף למחנה שלהם. קחי, לדוגמה, את מנדלה. בכלא הוא טיפח גן ירק קטן והוא היה מכבד בפירותיו את הסוהרים הלבנים. בכל שיחה שמנדלה ניהל עם לבנים דרום־אפריקנים, הוא היה מנסה לשכנע אותם שהוא לא מעוניין להיפטר מהם. הגיבורים והגיבורות של ספריי לא עסקו בהכפשות זולות ובליבוי שנאה, לכן מאבקם הצליח ולכן הם כולם מודל לחיקוי".
"ספרות זה לא מעט"
בכל ארבעת הספרים נצמדה ורטה־זהבי לעובדות הביוגרפיות, תוך כדי שזירה עדינה של פרטים בדיוניים. במקרה של מנדלה, היא הרשתה לעצמה להרחיב ביחסיו עם שתי נשותיו לשעבר, אוולין וויני, וחלק נכבד מהספר מוקדש לאחרונה, שניהלה עם מנדלה את המאבק נגד שלטון האפרטהייד. "כמו כן", היא אומרת, "הרחבתי על בתם של נלסון וויני, זינדזי, שירשה את אופיו של אביה והמשיכה את דרכו. כל כך התאהבתי בזינדזי, שבטיוטה הראשונה כל הספר נכתב מנקודת מבטה".
בספר אף נחשפים פגמיהם של בני הזוג מנדלה, שהזניחו את ילדיהם לטובת המאבק האידיאולוגי. כך, ומלבד העניין הסיפורי, מתאפשר לספר למתוח ביקורת שאינה תמיד מאפיינת ביוגרפיות של מנהיגים. "כל גיבוריי היו הורים מזניחים ומתסכלים", מסכימה ורטה־זהבי, "וילדיהם שילמו את מחיר המאבק. כשאני משוחחת עם תלמידים ועם תלמידות על ספריי, הם תמיד מתייחסים אל ההורות הלקויה ומעלים את השאלה המאוד מהותית בעיניי - האם זה הוגן לפגוע בקרובים אליך בגלל מאבק למען הכלל?"
ורטה־זהבי, בת 55, נולדה בירושלים. במשך זמן רב גרה בפאריס וכתבה שם דוקטורט על התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים, וכיום היא מרצה על חינוך ביקורתי לגיל הרך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין. היא מודה שאינה מתהדרת בתכונות המנהיגים שהיא כותבת עליהם, אבל מאמינה שספרות היא לא מעט כלל.
איך זה מתבטא?
"כשאני מגיעה לבתי הספר ושואלת את התלמידות והתלמידים מה הייתם רוצים לשנות בסביבה שלכם, עשרות אצבעות מורמות. ילדים רואים, שומעים ומרגישים אי צדק. הם מספרים שהיחס לבעלי החיים בתעשיית המזון מפריע להם ועל הרצון שלהם לשנותו, על אלימות בכיתה ובמשפחה, על אירועים מפלים שהיו עדים להם ושתקו או שהושתקו. שלב המודעות לאי הצדק הוא חשוב מכל, כי אחריו יש סיכוי שאכן יתחולל השינוי באמצעים העומדים לרשותנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו