לא עובדת בשביל אף אחד

עלמה זהר מצליחה, גם באלבום החדש שלה, לעשות משהו לא פשוט במציאות התקשורתית־מוסיקלית של ימינו: להתבלט כיוצרת מיוחדת ועצמאית, שלא דומה לאף אחת אחרת. היא ברורה ומאוד מזוהה, אי אפשר לטעות בקול שלה (למרות שבחלק מהשירים הוא בכל זאת שונה), ועם זאת היצירה שלה לא ממוחזרת ונשמעת חדשה וטרייה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"מצב הרוח" נקרא השיר הראשון באלבום, והתחושה בהאזנה היא דיווח על תקופה קשה מבחינת מצב הרוח, ימים לא פשוטים עם הרבה עצב וכאב ובכל זאת עם סימנים של תקווה. ה"לחם" כסמל למאבק הקיום היום־יומי, ששווה אולי רק בזכות ה"אהבה" שבחלק השני של הכותרת. המציאות מפחידה ומאיימת, אבל יש אולי סיכוי להינצל. בשיר הבא אחריו, "אושר גדול", יש הסתכלות שמנסה להיות אופטימית: 

והכל יעבור

גם הרגש יחזור

הענן השחור

שמכסה עכשיו את אור הלבנה

אם נצליח לזכור, איזה אושר גדול

מחכה לנו מעבר לפינה

כשעלמה זהר התגלתה, לפני שבע שנים בסך הכל, היא נראתה כמו ציפור משונה. מין היפית מודרנית בעלת קול מאוד מיוחד ושירים שמשלבים אווירה שאנטיפית עם רוח סיקסטיזית. היו בה, מההתחלה, מין פשטות וישירות, בלי פוזה, בלי להתאמץ למכור: רק היצירה והחיוך המקסים. כי ככה היא באמת. לא כוכבת ריאליטי שהתגלתה בבת אחת אלא אחת שהתבשלה שנים על אש קטנה. 

הצליל שלה שידר, מתחילת הדרך, געגוע לימים מוסיקליים אחרים, בין השאר לג'ורג' הריסון, כולל שיר בהשראתו בשם "הזהר מהחושך". ולנגני גיטרה ענוגים כמו דיוויד גילמור, מרק נופלר ואריק קלפטון. ונדמה שהגעגוע הוא גם לתקופה שבה למוסיקה היתה גם משמעות חברתית והשפעה בקהילה שבה המוסיקאי חי. עלמה היא בין הבודדים שנוגעים (באלבום ומחוצה לו) בתופעת המהגרים הבלתי חוקיים והיא פעילה במאבק נגד גירושם. היא משתתפת בהפגנות, כותבת על כך מאמרים ומתייחסת לתופעה בשיריה. אחד החזקים בשירי אלבומה הקודם נקרא "ממצרים" והיא שרה בו "גם אני הלכתי פעם בנתיב הייסורים ממצרים לירושלים / במדבר, ימים רבים בלי מים". וכך גם באלבום החדש בשיר "העיר הלבנה" היא רומזת לנושא. 

כי ככה זה אצלה. ביצירה שלה הזווית האישית והמבט הכללי מתערבבים לגמרי. היא לוקחת ללב באופן אישי נושאים שרובנו מעדיפים לא לראות. וכשהיא שרה בשיר "ניצחונות", בליווי בסגנון ערבי: "אין לי כוח למלחמות / המלחמות הרגו אותי / אחרי שנים של ניצחונות / תראה בסוף הפסדתי", זה נשמע כמו שיר על יחסינו עם שכנינו הערבים, במיוחד כשאת אחד הבתים היא שרה בערבית, ובכל זאת זהו גם שיר על המלחמות הקטנות והאישיות שלה.

גם אישית, גם פוליטית 

וכך "לחם אהבה", האלבום השלישי שלה, כולל עשרה שירים אישיים־כלליים שכתבה והלחינה, בעיבוד ובהפקה מוסיקלית של שותפה מתחילת הדרך, אסי איילון. את השיר "מצב הרוח" היא שרה בדואט עם אסי איילון ואת "אתמול" בדואט עם קרולינה (פעם אמרו שקולותיהן דומים) ועם גבע אלון. היא נשמעת מאוד קולית, רגועה, אך מלאת רגש. לא כזה שמתפוצץ בפנים, אלא זורם ברובו בשקט וחודר עמוק. 

אפילו הפקת האלבום החדש היתה בשפה החברתית החדשה, בעזרת אתר הד־סטארט שבו הגולשים משלמים מראש על האלבום טרם יציאתו ומאפשרים ליוצר לגייס מספיק כסף כדי להפיק ללא סיוע של חברת תקליטים. זהר נעזרה גם בקרן אקו"ם לרווחת היוצר וקידומו. ככה זה בימינו. גם כשאת מוציאה שני אלבומים מצליחים ("דברי" ב־2007 שהפך בתוך זמן קצר לאלבום זהב, ו"שלושים ושלוש" ב־2010 שהצליח קצת פחות) את צריכה להתחיל בכל פעם מחדש. נדמה שלעלמה עובדות החיים האלה לא באו בהפתעה, ההקדשה הקטנה לחבר של אבא שלה, שמוליק קראוס ז"ל, על העטיפה מרמזת על ההיכרות האישית שלה עם "התעשייה". 

היא ילידת 1977, בתו של הצייר ישראל זהר ובתו החורגת של יענקל'ה רוטבליט שהיה נשוי לאמה. היא גדלה בבתים אמנותיים וספגה הרבה מוסיקה טובה בבית אך לא עסקה במוסיקה עד גיל מאוחר יחסית. היא חיה בהרי ירושלים, עסקה למחייתה בנגרות, וחלמה להפוך את הטקסטים שלה לשירים עד שיצאה, כדבריה, למסע נפשי ואמנותי.  

והיום אפשר לומר שגם אם באה בצניעות, עם גישה של שוליים, היא נוסעת עכשיו בדרך הראשית, ובתא המטען שלה לא מעט להיטים: "עם הגב", "אגוטריפ", "שיר אהבה אינדיאני", "דע", "אחרי הנפילה", "התרגשתי לקראתך", ועוד. היא הופיעה עם ארקדי דוכין, עם גבע אלון ועם הרכבים שונים משלה, וכביכול שיחקה את המשחק. אבל עבורה אפשרות הירידה לשוליים תמיד שם, והיא שומרת כל העת על רוחה העצמאית. 

yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו