שף טרטר על מצע רייטינג

לכנס את ארבעת השופטים של "מאסטר שף" לשיחה זו משימה לא פשוטה. וזה לא קשור ללוח הזמנים הצפוף שלהם או לעובדה שהם התראיינו אינספור פעמים בחייהם, אלא יותר לעובדה שמדובר בחבר'ה דעתניים במיוחד, שחשוב להם מאוד שקולם יישמע. זאת אומרת, הם מדברים המון.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

השילוב בין אוכל לרגשות וסיפורים אנושיים, חיבוקים לצד ויכוחים יצריים בין השופטים אייל שני, חיים כהן, יונתן רושפלד ומיכל אנסקי הפכו את הפורמט של "מאסטר שף" לאידיאלי עבור הישראלים ועבור הזכיינית קשת, ואת הריאליטי הזה למצליח ביותר בתולדות הטלוויזיה בארץ: העונה האחרונה, השלישית, היתה המוצלחת בתולדות התוכנית, והביאה רייטינג ממוצע של 38.3% (אירוע הגמר קטף 46.6%, והיה לתוכנית הנצפית בישראל מאז אירוויזיון 1999).

כשהם מתכנסים סביב שולחן קטן באחת ממסעדותיו של שני, אי אפשר שלא להבחין ביחסי האהבה־שנאה שיש ביניהם. הם קוטעים זה את זה, מרביצים נאומים בלתי נגמרים ולא מפסיקים להתבדח; למתבונן מן הצד נראה שהם נהנים מזה. הם גם לא לחוצים במיוחד מהרף הגבוה שהציבה העונה הקודמת, או מריאליטי האוכל החדש שיעלה בקרוב ב"רשת". האם תצליח "מאסטר שף" (החל מהשבוע הבא בימי רביעי ושבת, ערוץ 2) לשמור על הגחלת ולהישאר מדורת השבט של הישראלים? תשובות בעוד משהו כמו שלושה חודשים. בינתיים דיברנו עם רביעיית המאסטרים על כמה עניינים שעל הפרק - מאייל גולן ועד רייטינג. היה מעניין, הישארו איתנו.

רייטינג

חיים: "באתי מהעולם של ערוץ 1, אז לא דיברו איתי על רייטינג, אבל אני מודה שזה מעניין אותי. אנחנו לא מחפשים איך לעשות רייטינג. את הרייטינג קשת יודעת לייצר, ואנחנו לא מתערבים. בסופו של דבר, התוכנית היא במה, ובמה צריכה קהל".

יונתן: "זאת תוכנית שעוסקת בתרבות אוכל, אנחנו לא מעבירים מתכונים, אלא גישה. אם אתה מבין את זה, אז נורא פשוט אחר כך להתמודד עם ההצלחה ועם הרייטינג".

מיכל: "בשלב מסוים הבנתי שקורה פה משהו שפונה לכל המגזרים והגילאים, ולכן אני כן בודקת את המספרים, כי זו תופעה שבאמת אי אפשר להתעלם ממנה. את הגמר בעונה שעברה ראו יותר אנשים מאשר אלה שראו את גלעד שליט חוזר מהשבי".

אייל: "התחלנו כשפים, עם כמיהה להאכיל אנשים שאוהבים אותנו. בדרך זה עבר דרך הרבה אנשים שיש להם הרבה כסף, וגם דרך מחשבות כואבות - אם אני אוחז בידע, אז למה שלא אעביר אותו לכל מי שרוצה ואוהב את זה. לאט לאט הפכנו לאוכל שאנחנו מבשלים.

"אתם מבינים מה אני אומר? אתה הופך בעצם לאנטריקוט - כל אחד יכול לקחת ממך ביס, לגעת, אתה הופך לנחלת הכלל. ערב ערב אנחנו עושים הופעות מול הכלל, ובהופעות האלו אתה מגיש את עצמך למאכל. אתה מבטא את זה בעזרת צלחות ואוכל, אבל בסוף אתה עומד בשר ודם, וכל אחד בא ומלקק וטועם ונותן ביס ונוגע. באופן מסוים, זה הכין אותנו טוב טוב לסיטואציה הזאת של להיות נחלת הכלל".

פרסום

חיים: "אנחנו בטלוויזיה, וזה הופך אותנו לידוענים, אי אפשר להתכחש לזה. אבל הגעתי לשם אחרי הרבה שנים של אוכל ועבודה במטבח, ובסוף כל יום צילום אני גם חוזר לאוכל ולמטבח. הטלוויזיה והפרסום יכולים לבלבל, ואם אתה לא יודע לשמור על עצמך, זה יכול להיות מסוכן. אני צריך להיזהר משיכרון המסך ולהזכיר לעצמי מדי יום שיש לי מסעדה, סועדים וטבחים שמחכים לי".

מיכל: "אני לא מתעסקת בזה, וזה לא מעניין אותי. איבוד הפרטיות אמנם לא נעים לי, אבל אני נולדתי לעולם הזה. כשהייתי ילדה, אבא שלי (אלכס אנסקי) היה האיש הכי מפורסם במדינה, וזה לא שינה את קצב החיים שלנו לכאן או לכאן".

יונתן: "אין לפני ואחרי. זה לא משנה אותך ולא עושה אותך בן אדם אחר. כשהתקשורת מוצאת בך את הפוטנציאל, אז מגיע כל ההווי הזה מסביב, שלא מעניין אותנו. להפך - ככל שיש לך פחות זמן, כך אתה נעשה מהודק לערכים שלך. אתה יותר טבח. אנחנו מנסים להעביר טעם דרך המדיה הזאת, שזה דבר שכמעט בלתי אפשרי להעביר במילים. אני חושב שזה חידד אצל כל אחד מאיתנו את המחשבה שהוא מעדיף להיות טבח מאשר לחלק הוראות".

מיכל: "חוץ ממני".

אייל: "אתה מתכוון, לחזור ליסוד של כל אחד מאיתנו".

יונתן: "בדיוק. למשל, פתחתי בימים אלה מסעדה כשרה, אחרי שחצי מההערות באינסטגרם שלי היו כל הזמן 'האם המנה הזאת כשרה' ו'למה אתה לא פותח מקום כשר'. אני חושב שבציבור הכשר לא ידעו עלי כל כך לפני התוכנית, אבל 'מאסטר שף' היא כמו רמקול גדול, שמאפשר לך לפנות גם לקהל שלא מהמילייה שלך.

"כדי להגיע לתוכניות מסחריות צריך להיות טוב יותר ומסקרן יותר מאחרים, ולמי שאין את המנוע הזה, לא יכול להשתתף בזה. החיים הפרטיים שלי נשארו, אני עדיין יכול ללכת ברחוב. אנחנו לא כוכבים הוליוודיים".

אייל: "יש לנו תורה שאנחנו רוצים לפזר אותה, כמו הדפסי דנ"א של עצמנו. זה כמו זרע: אתה רוצה יותר ויותר לפזר את זרעך, וטלוויזיה היא במה גדולה מאוד לפיזור זרע. עכשיו, זה לא זרע למען השחתת זרע, אלא זרע עם מטענים טובים מאוד, שהוא חלק מהשורשים המתפתחים של התרבות בארץ. אני חושב שיש לנו זכות להיות חלק ממפתחי התרבות. אין במה נפלאה מזו.

"'מאסטר שף' זה לא מנות להמונים. אני לא יודע בכלל מה זה המונים. כשבן אדם הולך לדוכן פלאפל ומקבל פיתה, רמת ההתייחדות שלו עם הפיתה היא עצומה. מתחילים חיים בינו לבין הפיתה. יש שיגידו שזה המוני, אבל אצלי זה נורא אישי".

[image gallery]

תחרות

יונתן: "תחרות היא דבר בריא. זה לא פשוט, כי יש תקרת זכוכית עם מספר אנשים מוגבל שיכול לאכול כאן, אבל כל עוד התחרות עוסקת באיכות ובביצועים - זה נהדר. לפעמים יש בתחום האוכל מתחרים לא ראויים, שמאכזבים את הקהל, אבל בשנים האחרונות סף הכניסה לתחום דורש הרבה יותר כסף, יותר כוונות ויותר איכויות, וזה מדלל את האנשים הפחות מתאימים".

חיים: "תמיד יש בישראל יותר מסעדות ממה שצריך. לצערי, כל הזמן נפתחות ונסגרות כאן הרבה מסעדות. יש תחרות על ליבו ועל כספו של הלקוח, שגם רוצה לגוון כל הזמן את תרבות הבילוי שלו. בפאריס תוכלו לראות מסעדות שכבר עשרות שנים יושבות באותו מקום, ואנשים מגיעים אליהן שוב ושוב כדי לאכול את אותה המנה. בישראל, מהר מאוד מחפשים את 'הדבר הבא'. אתה יכול לפתוח את המסעדה הכי יפה בארץ, אבל רבע שעה אחר כך מישהו פותח מסעדה חדשה, ואתה שייך להיסטוריה.

"האובססיביות של הלקוח הישראלי והתחרות בין השפים מביאות לפעמים לתוצאה בעייתית, וזה חבל. אם כל אחד יתמיד במטבח שבו הוא גאה ושבשבילו הוא עובד קשה, אז הוא ימצא את הקהל שלו וישרוד. בכל מקרה, קשה להתעשר ממסעדות".

אייל: "אני מאמין בתחרות בספורט - מי רץ מהר יותר ומי קופץ גבוה יותר, זה מדיד לחלוטין. אוכל זה יצירה וביטוי ותרגום של נפש האדם למעשה. זה חיבור מופלא שבין רצון לבין כמיהה של בן אדם. איך אפשר להתחרות מי עושה עגבנייה טובה יותר? אנחנו יכולים לבטא את המקסימום מעצמנו ברגע שאנחנו נוגעים בעגבנייה ומעבירים אותה לאיזה מימד. לכן, כשבן אדם מייצר שפה באוכל, הוא יוצר עולם, ואין שום דרך להתחרות בעולמות האלה. צריך להסתכל פנימה, לא החוצה".

חיים: "תחרות זה מצוין, ושאף אחד לא יגיד שלהיות לבד זה דבר טוב, כי מהר מאוד הוא יירדם וישעמם את עצמו. השפים שישתתפו ב'משחקי השף' ב'רשת' הם חברים שלי, מי יותר מי פחות, ואני רוצה שהם יצליחו. אבל אני רוצה שאנחנו נצליח יותר. זה כמו מסעדה שנפתחת ליד מסעדה, תחרות אף פעם לא עשתה רע לאף אחד".

יונתן: "כל אחת מהתוכניות תתקוף ממקום אחר את הנושא שלשמו התכנסה. 'מאסטר שף' עוסקת בהתפעלות של הקהל ושלנו מדמויות ומההתפתחות שלהן, דרך מקום פרטני מאוד".

מיכל: "באופן אישי, אני מברכת על כל ניסיון להקים עוד שוק איכרים (מול זה שהיא מנהלת; נ"ו), ואם יש קהל שצריך את זה - אז יאללה, למה לא?"

תוכניות בישול

יונתן: "יש לי קצת בעיות עם חלק מתוכניות הבישול בטלוויזיה. אפילו כתבתי באינסטגרם לפני כמה ימים נגד אחת התוכניות ("הבית של שי־לי"; נ"ו) כי זה ביטוי של דמוקרטיה. התקשרו אנשים, אמרו לי 'שמע, פגעת ברגשות של מישהו', אז הורדתי את זה. לא היתה לי כוונה כזאת. אתה צריך להיות מספיק אחראי לעמוד מאחורי מה שכתבת, וסליחה, אבל גם רוח שטות היא דבר אנושי.

"כתבתי את מה שכתבתי כי מצאתי מקום לתמוה איך נותנים למישהו זמן אוויר לתוכנית טלוויזיה, ותוכן שיווקי אלים משתלט על המתכון, ותוך כדי נאמרת אמירה שמבחינתי אסור להגיד - איך לבשל בלי זה וזה וזה, ובמקומם להכניס את כל מה ששילמו כסף בעדו. מבחינתי, לפרסם מטבחים, ניילונים נצמדים או ניירות כסף זה רלוונטי, אבל לקחת מוצר ולומר, 'בלפתן הזה אני לא משתמשת ביין אלא במיץ חמוציות, בגלל ככה וככה, ובמקום סוכר תשימו סילאן, וכו' וכו' - אז אתה חוטא למטרה שלשמה הובאת".

אייל: "'מאסטר שף' היא לא כזאת".

מיכל: "כי היא לא תוכנית בישול".

אייל: "במקור היא תוכנית בישול. יש ארבעה קירות, יש פרוז'קטורים ויש מצלמות. אבל רמת הרגשות בתוכנית כל כך חזקה, אנחנו מקריבים את חיינו, מוכנים למות ולהרוג אחד את השני בשנייה של ויכוח על אוכל, והטלוויזיה עדיין לא מצאה שיטות להשתלט על זה. גם אם תכניס איזה באנר של חומר שיווקי, לא יהיה לו כוח מול עוצמת הרגש שהאוכל מוציא מבני האדם בתוכנית הזאת. בוערת בתוכם אש שמאכלת..."

מיכל: "טוב, נראה לי שיש לכם את זה, בואו נעבור הלאה".

יונתן: "כן, בדיוק, בואו נעבור הלאה".

מטבח כשר

אייל: "אנחנו כשרים? אני עד היום לא יודע אם 'מאסטר שף' כשרה".

יונתן: "לא כשרה".

אייל: "אין אצלנו פירות ים וגם לא חזירים, אבל כן מבשלים בשר וחלב. נכון, היא לא כשרה".

חיים: "גדלתי בבית כשר ואצלי בבית אין חזיר - אנחנו אוכלים בשר בקר. אבל אנחנו לא שומרים. הקפיצה הגדולה באוכל הכשר התרחשה כשהכשרות הבינה שהיא לא צריכה לחפש תחליפים למזון הלא כשר, ושאפשר לייצר מטבח מדהים גם בלי חלב. הפער בין המגבלות כל כך הצטמצם, ויונתן עושה את זה בצורה מדהימה. תחשוב על זה שלא צריך לעבוד בשישי־שבת, זה ענק. כשרות היא לא מגבלה, היא אתגר".

יונתן: "כמו שיש מטבח מוסלמי שאסור לו להתעסק בחזיר ואלכוהול, וכמו שבמטבח סיני לא מעורבים מוצרי חלב, כך גם המטבח הכשר צריך להתמודד עם מגבלות. הדעה על האוכל הכשר מושתתת על הרבה שנים של השחתת אוכל במטבחים של בתי מלון, שנהגו פשוט להעתיק מטבחים מחו"ל עם התחליפים שלהם - למשל, להחליף שמנת בשמנת צמחית, עגל במקום חזיר, וכל מיני תחליפים אחרים, אפילו גרועים יותר - וכל זה במטבח שלא קשור לפה ולא נולד פה. לא מייבאים מטבח כשר, נולדים איתו. ואני חייב להגיד לכם: לפני עשר שנים היה מקובל לחשוב שהאוכל בארץ במסעדות לא טוב, ופתאום היתה פריצה גדולה בתחום. היום כל מי שמגיע מבחוץ יודע להגיד שיש כאן אוכל מדהים".

מיכל: "וזה לא עניין של מה שכך. במהלך הלימודים שלי באוניברסיטה באיטליה נסענו להרבה מקומות כדי לאכול וללמוד על חומרי גלם - ספרד, צרפת, יוון - וכשהסטודנטים הגיעו לסיור קולינרי בישראל, ביקרנו בערבה ובשוק, הם הכירו חקלאים ויצרנים, אכלו במסעדות, וממש עף להם המוח. אמרתי: בוא'נה, אנחנו על המפה. יש פה חיבור נכון מאוד בין חומרי גלם מעולים לשפים עם ידיים עדינות, שיודעים להעריך את האדמה ולא הורסים יותר מדי, יודעים לעבוד נכון עם האוצרות שיש לאדמה הישראלית. וזה יהלומים, לא פחות".

נשים במטבח

מיכל: "אין הרבה שֶפיוֹת בישראל, וזאת עובדה. זה עניין של בחירה. העבודה במטבח פיזית מאוד וקשה, ולא כולן יכולות לעמוד בזה".

יונתן: "אישה, בערך בגיל 30, רוצה ללדת, ואז קורה לה משהו נדיר - היא מגלה שיש פרופורציות בחיים. הגבר מגלה את זה הרבה אחרי הלידה, הוא מתחבר לילד רק בגיל ארבע, חמש ושש, וזה טבעי".

אייל: "לא נכון, גבר לא מגלה את זה אף פעם. זה הקסם שלו. אני מסתכל על טבחים שלי בסלון ורואה שכולם עם זקנים, עם שרירים, חלקם כבר עם קרחות, הם בחורים שהתבגרו ונעשו גברים; אבל כשאתה מסתכל על המבטים שלהם, אתה רואה חבורה של ילדים בני ארבע. שום דבר לא השתנה.

"לדעתי אישה מבשלת טוב יותר מגברים. הרי מה גבר רוצה? לארוז את החיים שלו בקופסאות, ושאף אחד לא יקשור לו קופסה לקופסה, שייתנו לו את החופש ללכת קדימה. אם יש לו יתרון במטבח, אז זה בדיוק היתרון שלו - שום דבר לא יפריע לו ללכת קדימה. לעומתו, אישה מסתכלת על הרוחב, מחשיבה הכל. האוכל יוצא מבוסס יותר, סיבתי יותר".

מיכל: "בזירה של המטבח הביתי, האישה היא בדרך כלל מלכה".

אייל: "זה אכזרי מאוד מה שאת אומרת. 'האישה היא מלכה', זה היה טריק במשך המון תקופות בהיסטוריה. הדרך לשעבד את הנשים היתה להכניס אותן לעבודות מסובכות ומורכבות במטבח. ואז קראו להן מלכה. העולם מתוחכם מאוד, אבל המלכה הזאת בעצם היתה עבד".

מיכל: "נשים גאות מאוד כשהילדים מתגעגעים לטעמים שלהן. הן יוצרות מה שנקרא 'בית של אמא'. המטבח הוא לב הבית, המקום שבו אנשים מסתכלים סוף סוף אחד לשני בעיניים, יושבים כתף אל כתף ומדברים. זה קורה סביב האוכל, ולכן בזירה הזאת האישה היא המלכה, כי היא מגישה את האוכל".

יונתן: "לפני חמישים שנה, כמעט כל השֶפיוֹת בעולם היו נשים. בצרפת ובאיטליה היו נשים נהדרות, שגידלו את כל משפחת בלאן ואת כל משפחת רובישון. היא היתה קמה בבוקר, נותנת לטבחים שלה לשחוט את הברווזים ולקלף את תפוחי האדמה, ואז עומדת ומבשלת אוכל נהדר. היו עוצרים נהגי משאיות, אוכלים את האוכל הזה בתיאבון רב, וממשיכים הלאה. הבנים לקחו את הפונדק והפכו אותו לזירת התרחשות רבת כוכבות. זה מצריך שעות ערב והתעסקות בכל כך הרבה דברים מלבד האוכל.

"תראו איך כמעט כל המקומות של נשים בחו"ל מגישים רק ארוחות צהריים, הן לא גולשות לערב. גם אם אלו מסעדות מיתולוגיות, בשעה ארבע אחר הצהריים העסק סגור, כי יש ילדים לדאוג להם. זה מטורף. אני חושב שאכלתי בחיי שלוש ארוחות של נשים – אן־סופי פיק, הלן דארוז ונדיה סנטיני. למעט אחת, אלו היו מהארוחות הטובות שאכלתי בחיים. לנשים יש מגע אחר באוכל".

מיכל: "נדיה סנטיני היא היום השפית הכי טובה באיטליה".

חיים: "אם אתה משווה גברים מול נשים בתחום המסעדות, אז אישה היא יותר פרקטית ועם פחות אגו, וזה יוצר פערים שמובילים לכך שיש יותר גברים מובילים מאשר נשים. זה אותו דבר עם רופאים. אנחנו חיים בעולם שובינסטי, ונישאר ככה הרבה זמן. בסוף היום, האישה תרוץ הביתה לראות מה עם הילדים. כנראה הדנ"א זה מה שדופק את העניין".

אמא

מיכל: "גדלתי בבית שבו המטבח היה החדר הכי חשוב, כל זיכרון שיש לי התרחש במטבח. אמא שלי (שרי אנסקי) הקדישה את החיים שלה כדי להבין את המטבח היהודי, ובהמשך את המטבח הישראלי. את שוק האיכרים הקמתי בהרבה מובנים בשבילה, כדי שתהיה גאה בי. ראיתי בזה שליחות בדיוק כמוה. היום יש לי בת קטנה, דניאלה, שהיא דור רביעי לנשים שעובדות במטבח. היא רק בת שלוש וכבר אוכלת הכל, מפרקת מתכונים, ואני גאה בה מאוד. היא מכינה חביתה ומבקשת בצל ירוק. אתם יודעים מה זה עושה לי?"

חיים: "ב'מאסטר שף' אני פוגש אנשים שבאים מהעולם של ההורים שלי, הם נורא חסרים לי. אנשים ציוניים, קשי יום, שמתאכזבים קצת, רוצים הכל בשביל הילדים שלהם, והאוכל הוא מרכז העניינים בשבילם. והאמא כמובן שולטת, כדי שיבואו לאכול את האוכל שלה".

אייל: "אמא היא כנראה היסוד החזק ביותר בחיים".

מאכל שנוא

אייל: "אני לא אוהב ביצים חיות, כי מה שאני מרגיש בהן זה את הטעם של הדבר הלא נכון. זאת אומרת, תן לי תרנגולת בשדה, אני אבלע לה את הביצים, אין לי בעיה, איך שהן יוצאות. אבל יש דרך ארוכה ואיומה שעוברת הביצה בלי התרנגולת".

מיכל: "הטעם של הנבטים הדקיקים האלו עם השערות פשוט לא עובר אצלי. אני שונאת את זה".

חיים: "הייתי בתאילנד לפני כמה חודשים, וחזרתי מזועזע. ראיתי מישהו אוכל עכבר, והוא הסביר לי שזה עכבר שאכל לו מהאורז, לא כזה של הביוב. כשחזרתי חשבתי שאני הולך להיות צמחוני, ואז הבנתי שיש אנשים שמסתכלים עלי אוכל פרה וחושבים את מה שחשבתי על ההוא".

יונתן: "הדבר היחיד שאני לא אוהב באוכל זה משהו שהוא לא נכון. שקרתה לו איזו מניפולציה, כמו הביצה של אייל. אבל תשמע, אנחנו אנשים שלא מכירים תחושה של רעב".

מיכל: "אני מכירה".

יונתן: "לא התכוונתי לרעב כמו שלך, אלא לרעב כאזור מחיה".

שלג

יונתן: "תשמע, נתקענו בשלג, זה סיפור מדהים..."

מיכל: "רגע, אני רוצה לספר. אחרי סיום הצילומים ביום הסופה הראשון היינו נצורים בנווה אילן בגלל השלג. ישנו בחדרי ההלבשה בלי חשמל, קפואים, בחושך מוחלט. בבוקר פינו אותנו בקבוצות לבית האח הגדול, שנמצא ליד, כי היה שם חשמל. יצאתי בקבוצה הראשונה ובשלב מסוים לא הבנתי לאן חיים הלך, יונתן ואייל נעלמו, והתחלתי לפחד. כשהטענתי את הפלאפון והתקשרתי לחיים, הוא אמר לי: 'אני במזווה, בואי'.

"אני נכנסת למזווה של הסט של 'מאסטר שף', ורואה את השלישייה הזאת יושבת על הרצפה ואוכלת מצות. יונתן אכל מצות עם שוקולד, אייל וחיים אכלו מצות עם גבינה בולגרית. בסופו של דבר, במצב של היסטריה, אוכל יכול להרגיע. לקום בבוקר, אחרי שקפאת מקור כל הלילה, ולאכול מצות עם גבינה בולגרית או עם שוקולד - זאת משמעות האוכל".

אייל: "היא רק שוכחת את הקטע שלה. התחילה סופת שלגים מטורפת, אנחנו הולכים שם כמו פליטים בשלג, עם ניילונים, אני מפנה את המבט שלי ורואה את מיכל טבועה בשלג, בקושי מצליחה להתקדם, אבל ביד היא מחזיקה אננס וטחינה גולמית. כאילו הצליחה לחלץ את עצמה הרגע מאי בודד".

מיכל: "ולא נעים לי להגיד, אבל כשנכנסנו למתחם המחומם בבית האח הגדול, מייד החבאתי את זה. פחדתי שאני אתקע בלי אוכל. רק המחשבה להיות רעבה מכניסה אותי להיסטריה, כי כשזה קורה אני נעשית עצבנית ולא נעימה".

צמחונות וטבעונות

חיים: "אני מסתכל על הטבעונים האלה והם נראים לי רזים, ואני עדיין לא בטוח שזה נכון לבן אדם להיות טבעוני. גם צמחונים לא באמת יוצאים למסעדות, והתחושה היא שהם לא ממש נהנים שם. אבל בסוף, מה שהכשרות הבינה יבינו גם הצמחונים - לא צריך לחפש תחליפים, אלא לייצר מטבח מצומצם, בהתאם להגבלות. כששומרי הכשרות הבינו את זה, הם התחילו לצאת וליהנות. אני מקווה שגם צמחונים ייצאו למסעדות כדי ליהנות".

יונתן: "צמחונות היא עולם שלם שרק צובר תאוצה, ומי שמתעלם ממנו טועה בדבר בסיסי - אלה צרכים בסיסיים של אנשים, להתקיים מאוכל שהם מאמינים בו. אנשים הבינו שאוכל הוא לא סתם: הוא נכנס אליך, יש לו דרך וערך, בין שהערכים הם להגן על בעלי חיים או ערכים בריאותיים. שף טוב צריך להסתקרן מזה".

מיכל: "להיות צמחוני כי זה טרנדי - זה ביטוי שמבטל את האכפתיות שלנו. עד היום לא שמנו לב מה אנחנו אוכלים, המטבחים היו סגורים, והסתכלנו על האותיות הקטנות כדי להבין מי הכין לנו את האוכל ואיך הוא נראה. היום יש מין שקיפות בעניין הזה. צמחונות וטבעונות הן הביטוי הקיצוני לכך שחשוב לאנשים מה בדיוק הם מכניסים לגופם. לפני חמש שנים היה הטרנד האורגני, ועכשיו זה. שכל אחד יכניס לעצמו מה שטוב לו, ואם הוא מרגיש טוב עם זה - דיינו".

אייל: "אני מעריך מאוד צמחונות שנובעת מחיבה לבעלי חיים. לכל דבר בעולם, גם אם זה צמחים, יש נשמה ורצון ושאיפה, ומקום שטוב להם ומקום שרע להם. יש בעולם שלנו שפע מטורף של אוכל, שאנחנו מנצלים רק אחוזים בודדים ממנו. יש כל כך הרבה צמחים בעולם ואגוזים ופירות ורבגוניות מטורפת, ואנחנו משום מה נצמדים לפרות, לכבשים, לתרנגולות ולחזירים. 

"אבל יש גם צמחונות שמשמשת בעצם למיזנתרופיה. באים אנשים ואומרים, 'אני מעליך, אני מוסרי יותר, כי אתה לא מתחשב בחיות ואני כן'. יש שם אזור מסוכן, שהרבה אנשים נאחזים בו בתוך המקום הזה. אני חושב שבני אדם הם אוכלי כל, יש אנשים שקשורים לבשר וצריכים את זה, אבל הלוואי שהעולם היה אוכל עשירית מכמות הבשר שהוא אוכל היום, כי אז היה הרבה יותר שלום ושלווה בינינו". 

רשתות חברתיות

מיכל: "אני מפתחת אפליקציה שהיא בעצם אינסטגרם רק של אוכל. אני עובדת עליה כבר שנה, והיא תעלה בעוד כמה חודשים. כן, לפני שאנשים אוכלים את האוכל הם מצלמים אותו, כי אוכל הפך להיות מדורת השבט".

אייל: "מה זה מצלמים אותו, אני רואה טבחים שלי מייצרים צלחות שכבר בנויות לפורמט של אינסטגרם. עוד לפני שזה עובר את השף, שאומר אם זה טוב או לא, כבר יש תמונה באוויר".

מיכל: "אין לי ביקורת על הדבר הזה".

יונתן: "אנשים רוצים להשמיע את הקול שלהם. הם לא מוכנים שרק רני רהב ואייל גולן ידברו, כל אחד רוצה להראות שיש לו משהו לומר או להראות".

מיכל: "זאת מעין הגדרה עצמית. באינסטגרם אתה מעלה תמונות של מה שאתה אוכל או מבשל. אם לאכול במסעדה מסוימת זה סמל סטטוס, אז תַראה ברשת שהיית שם; לצלחֵת בצורה מסוימת ולגרוף לייקים זה עוד כלי ליצירת זהות, ואנחנו הישראלים מאוד אוהבים להגדיר את עצמנו באמצעות האוכל שאנחנו אוכלים".

חיים: "אני כמעט לא מצלם אוכל בכלל. אני חושב שחלק מהטבחים הפכו לליצנים של האוכל באינסטגרם. זה אמנם כלי שיווקי טוב, אבל טבח שכל המהות שלו היא אינסטגרם, הולך לאיבוד. אני מעדיף לספר באינסטגרם ובפייסבוק על הרגשות שלי, לא על האוכל שלי. זה כנראה חלק מהאופי שלי. אני אפילו לא יכול להגיד על עצמי שאני מנסה להישאר צנוע".

זוגיות

חיים: "סיגל אשתי עובדת איתי. היא זו שמנהלת את כל העסקים והמסעדות, ולי יש פריבילגיה לא להיכנס לענייני הכסף. יש לנו זוגיות מדהימה בעבודה - לא כל אחד יכול לעבוד עם אשתו. אנחנו יודעים לא לקחת את זה הביתה. קבענו לעצמנו עקרונות, והיא נותנת לי מרחב מדהים של עבודה".

מיכל: "עבדתי עם בעלי, ולמרות שהשנה התגרשנו, אנחנו עדיין עובדים יחד וזה הולך מצוין. אני מאמינה בזוגיות יוצרת, רואה בה מעין שותפות, וקשה לי להפריד אותה מהעשייה שלי".

אייל: "ברגע שיש לך בת זוג שאתה מאוהב בה וחושק בה בטירוף, אתה מקבל את הגמול הגדול ביותר שחיים יכולים להעניק לאדם. שם אתה מבין כמה החיים יכולים להיות מסעירים ויפים. פתאום אתה מבין למה נולדת, זה תלכיד של עונג ואהבה".

אייל גולן

יונתן: "כשאתה מגיע לתקשורת, אתה איש ציבור. אתה חייב לדעת שהכל מחייב אותך. כל אדם יכול לטעות, השאלה היא במה טועים, ומה העוצמה. צריך לזכור תמיד שאנחנו חיים במדינה שלא בודקים בה כלום - קודם כל יורים, ואחרי זה מתחילים להבין מה קרה".

חיים: "זה הדבר הכי בעייתי בסיפור הזה. תולים אנשים עוד לפני שמישהו יודע מה קרה, לפני שהיה משפט. זה מאוד מפחיד. מחר אני יכול פתאום למצוא את עצמי מואשם במשהו, ומהר מאוד כולם ירקדו על קברי. וזה לא משנה עכשיו אם הוא עשה את זה או לא, כל ההתנהלות וההתלהמות היתה מפחידה מאוד".

יונתן: "אתה אמור להיות אחראי על המעמד שלך ולהיות ברור כלפי סביבה גדולה של אנשים, שמקיפים אותך ביום־יום. זה המחיר הגבוה של טלוויזיה ותקשורת, שאמנים ושפים שנכנסו למעגל הזה צריכים להיות מודעים אליו: אם עד עכשיו דרכת על כדור הארץ, עכשיו האדמה כולה מתחממת מתחת לרגליים שלך".

אייל: "ברגע שבמקום לעסוק באהבה ובתשוקה מתחילים לחבר לזה עסקים - זה נורא, כי אז תמיד יהיה שם מישהו מנוצל. הלוואי שהסיפור היה שאייל גולן התאהב בכל מיני נשים והן התאהבו בו, או שהוא חשק בכל מיני נשים והן חשקו בו, ואז הכל היה נשאר בניקיון הזה".

ביקורת

אייל: "בכל רגע נתון יש למישהו משהו להגיד לי. הביקורת חשובה לי מאוד כי אוכל הוא דיאלוג, לא רק הצד היוצר מדבר. יש בי תקווה שברגע שהמבקר ייקח ביס ממשהו שעשיתי - עולמו ישתנה. זה היבריס כזה. קל מאוד להתאהב בי וקל מאוד לשנוא אותי, אין באמצע. אני עומד על איזשהו קצה. לפעמים ביקורות שליליות משעשעות אותי, ולפעמים אני כמו ישו, אומר: 'סלח להם, הם לא ידעו'. האם זה מעביר בי כעס? אני לא כועס אף פעם, ואם כן, אז זה כמו מגנזיום - ארבע שניות וזה נעלם. אני ממשיך קדימה כל הזמן".

יונתן: "אם יש לי בעיה עם הביקורת כלפיי, אני מבקר אותה. אני דעתן מאוד, לא כורע ברך כלפי שום סוג של ביקורת, ואם נראה לי שהיא מגיעה ממקום לא אמיתי, צבוע ואפילו אישי, אז אני יודע להשתמש בכלי התקשורת ולהחזיר חזרה. אנחנו מדינה דמוקרטית, והמבקר אינו אלוהים".

חיים: "מוזר להגיד את זה, אבל בתור שופט, הדבר הכי קשה לי הוא להעביר ביקורת. אני משתדל להעלים את עצמי מהסיטואציה, כי לא אני חשוב, אלא מי שעומד מולי. אני שופט אמוציונלי מאוד".

אגו

מיכל: "דווקא אני, בתור זו מהארבעה שהיא לא שפית ומגיעה מתחום האקדמיה של המזון, יכולה להסתכל על הכל מלמעלה. ובכל מה שנוגע לאגו אני יכולה להישען אחורה ולהיות שמחה שאני לא חלק מהמשחק הזה".

חיים: "אגו אמור לפצות אותנו על חוסרים, ולכן אגו יכול לפעמים להיות כוחני מאוד, וצריך לדעת לשלוט בו ולנווט אותו למקומות נכונים. חשוב שיהיה לך אגו במטבח, כי זה מחייב אותך להיות במטבח מהבוקר עד הלילה, חשוף ללקוחות שנהנים או לא. אבל אם אתה נותן לאגו להוביל אותך זה אסון גדול, כי אז אתה הופך כל דבר לתחרות מטופשת".

יונתן: "בשנתיים האחרונות אני חושב שאני יותר צנוע מבעבר ומבין את האחריות שיש עלי בעקבות העובדה שאני איש ציבור".

אייל: "עד לפני כמה שנים הרגשתי שאני בן של אלוהים. באתי לארץ בתולית של האוכל הישראלי, שלא היה בה כמעט דבר, והרגשתי איך אני מטמין יסודות באדמה למטבח ישראלי מפואר. ככה התייחסו אלי, וככה גם אני התייחסתי לעצמי, וזה עשה לי יהירות גדולה מאוד.

"ואז, יום אחד כל מה שהיה לי קרס, עבודה של 15 שנה. הייתי מאושר שזה קרס. אמרתי, זהו, נפטרתי מהיהירות, ואני מתחיל הכל מהתחלה. היום יש לי מין תחושה שאין לי אגו בכלל. אני זוכר שיונתן בא למסעדה שלי ואמרתי לו שאני מרגיש שסוף סוף הצלחתי להוריד מאוד את האגו שלי. הוא ענה לי, 'מה אתה אומר, תסתכל איך סידרת את המטבח שלך - אתה עומד באמצע, מאחוריך דולקת להבת אש, ולזה אתה קורא בלי אגו?' אז רק חייכתי. לא ידעתי מה לחשוב". 

shishabat@israelhayom.co.il

צולם באברקסס בר, תל אביב. תודה לצוות מסעדת צפון אברקסס 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו