שלושת סרטיו האחרונים של הגראנד־מאסטר האמריקני מרטין סקורסזה - סרט הילדים התלת־ממדי "הוגו", מותחן הפרנויה הפסיכוטי "שאטר איילנד", ומותחן הפשע המבדר "השתולים" - היו לא רעים בכלל, ואפילו די טובים. אבל כבר כמה שנים טובות שסקורסזה בן ה־71 נמנע מלפתוח מבערים ולהרעיף עלינו בומבה של סרט, כמו בימים הטובים. אז הנה. אני שמח ונרגש לבשר לכם ש"הזאב מוול־סטריט" הוא בדיוק סרט כזה. בומבה פרועה, מוגזמת וסוחפת לחלוטין, שמתבוססת בסמים, בסקס ובאקטים לא מוסריים אחרים, ושמחברת אותו באופן ישיר ל"החבר'ה הטובים", אפוס המאפיה המופתי והמשפיע שיצר ב־1990. כך שאם התגעגעתם לסקורסזה המופרע, הגרנדיוזי והגדול מהחיים - זה שמצמיד את הדוושה לרצפה, ושלרגע לא חושב לרדת מהילוך חמישי - אתם מוזמנים להתחיל לרייר. כי הסקורסזה הזה חזר. ובענק.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בדומה ל"החבר'ה הטובים", "הזאב מוול־סטריט" משמש מטאפורה לחלום האמריקני שיצא משליטה, באמצעות סיפור עלייתו ונפילתו של פושע רודף בצע שפשוט מרתק לצפות בו. אך בשונה ממנו, "הזאב" אינו עוסק בגנגסטרים איטלקים, כי אם בעברייני צווארון לבן שפועלים בבורסה של ניו יורק בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. יחי ההבדל הקטן.
במרכז הסיפור (האמיתי) עומד ג'ורדן בלפורט (לאונרדו דיקפריו) - ברוקר יהודי בן עשרים וקצת שנפלט מוול־סטריט לאחר "יום שני השחור" (יום מסחר קטסטרופלי ב־1987 שבו מדד הדאו ג'ונס צנח ביותר מ־20 אחוזים ואיבד כמעט שליש מערכו). בצר לו, בלפורט נאלץ להצטרף לחברת השקעות מפוקפקת שסוחרת במניות זולות. אלא שעד מהרה גיבורנו מגלה שהוא ניחן בכישרון שכנוע יוצא דופן, ועוד לפני שתספיקו להגיד "גורדון גקו", הבנאדם כבר אוסף סביבו כמה חברים (יהודים כולם, יש לציין), פותח חברת השקעות עצמאית בשם "סטראטון אוקמונט", ומתחיל לצבור לעצמו עשרות מיליוני דולרים (על גבם של אלפי משקיעים תמימים וחסרי מושג מרחבי ארה"ב). ועם האוכל, בא התיאבון.
באורך 179 דקות, "הזאב מוול־סטריט" הוא סרטו הארוך ביותר של סקורסזה. אך סביר להניח שלא תרגישו בכך. מהרגע הראשון, הסיפור שועט קדימה כמו רכבת משא, בלי עצירות כמעט, והעניינים רק נהיים מטורפים והזויים ככל שמתקדמים. התוצאה היא אורגיה דקדנטית עשירה, מסעירה ובוטה שגורמת ל"גטסבי הגדול" להיראות כמו "בת הים הקטנה".
בהתבסס על ספר הזיכרונות הלא לחלוטין אמין של בלפורט, שראה אור ב־2007 (ושעובד למסך בידי יוצר סידרת הטלוויזיה "אימפריית הפשע", טרנס ווינטר), ובעזרת תקציב נדיב של מאה מיליון דולר, סקורסזה משליך את מלוא כישרונו ואת האנרגיות הבלתי נדלות שלו אל תוך עולמן המסומם וחסר המעצורים של דמויותיו, ולוקח את הצופים למסע בלתי נשכח שמרוצף בשלל סימני ההיכר שלו. החל בווייס אובר זחוח וכל יודע שמוגש בידי בלפורט, עבור בהילוכים איטיים של נהנתנות גרוטסקית, המשך בשוטים ארוכים ווירטואוזיים שמסתחררים סביב האופן־ספייס הכאוטי ועתיר הטסטוסטרון של "סטראטון אוקמונט" וכלה בפסקול אקלקטי ומענג שמעצים את ההתרחשויות ומעניק להן כוח קולנועי מפתה שבלתי אפשרי לעמוד בפניו - כל האלמנטים המתבקשים נוכחים, להנאת המעריצים. למעשה, רוב־רובו של הסרט מתנהל בקצב הקדחתני ובאווירה הנרקוטית שבה מתנהלת המערכה האחרונה ומשופעת הקוקאין של "החבר'ה הטובים" (זו שמתעדת את היום הגורלי שבו הנרי היל נעצר בידי ה־FBI). כפועל יוצא מכך, באופן מדהים ודי מפתיע, לא רק ש"הזאב מוול־סטריט" הוא אחד מסרטיו הקיצוניים ביותר של סקורסזה, אלא שהוא גם אחד המצחיקים ביותר שהאיש עשה מימיו, אם לא המצחיק שבהם.
הצהרת בלפורט
סביר להניח שהעסק הנ"ל היה מתקשה להתרומם מעל לקרקע אלמלא גילם את בלפורט שחקן רציני. ולמרבה השמחה, לאחר ארבעה שיתופי פעולה עם סקורסזה, אפשר סוף סוף לומר על לאונרדו דיקפריו שהוא הבשיל והפך לשחקן שכזה. ההופעה שלו כבלפורט ממגנטת, מגוונת ומלאת שליטה, ונעה בין נאומים חוצבי להבות שהוא מגיש לעובדיו הנאמנים (נאומים שמתחרים באלה של טום קרוז ב"מגנוליה"), לסיקוונסים האנטר ס. תומפסוניים של סוטול (שמגיעים לשיאם בסצנה ארוכה וקורעת שבה גופו של בלפורט הופך למשותק עקב בליעה של יותר מדי כדורי שינה איכותיים במיוחד), לבין רגעים שבהם הוא פונה ישירות אל המצלמה ומגיש את משנתו המעוותת בכריזמטיות לצופים.
לצידו של דיקפריו מבחר עצום של שחקנים מצוינים, שנענים בשמחה לאתגר שמציב בפניהם הבמאי האגדי. ג'ונה היל ("סופרבאד") מגלם במיומנות את יד ימינו של בלפורט ומציב על המסך דמות דוחה וסרת טעם שמתיישבת בנוחות על המשבצת שהיתה שמורה בעבר לג'ו פשי; מתיו מקונוהיי, שמגיח לכמה דקות בהתחלה, מטביע את חותמו על היצירה כולה בתור המנטור של בלפורט (ומעניק לסרט את המנטרה המוסיקלית המידבקת שלו); קייל צ'נדלר מספק ליצירה את עמוד השדרה המוסרי שלה בתור סוכן ה־FBI שנחוש ללכוד את בלפורט; וז'אן דוז'רדן ("הארטיסט") - מוסיף להתרחשויות סליזיות מהזן האירופי בתפקיד הבנקאי השוויצרי שמסייע לבלפורט להלבין את הונו. מלבדם, תוכלו למצוא על המסך בתפקידים קטנים גם את השחקנים־במאים רוב ריינר, ג'ון פאברו וספייק ג'ונז.
כהרגלו בקודש, סקורסזה נמנע מלשפוט את דמויותיו או להתנצל בשמן. כתוצאה מכך, אפשר לנחש שלא יחסרו צופים שיתעלמו מכך שבלפורט אינו הרבה יותר מנרקומן נהנתן וחסר מצפון, ויראו בו גיבור. דבר דומה הרי קרה עם נציגים קולנועיים קודמים של הקפיטליזם הדורסני וחסר המעצורים (כמו הנוכל שמייקל דאגלס גילם ב"וול־סטריט" של אוליבר סטון, או טוני מונטנה, גיבור "פני צלקת" של בריאן דה פלמה). אך בעוד המסיבה הבלתי נגמרת של בלפורט וחבריו - שכוללת אספקה שוטפת של יצאניות יקרות, סמים איכותיים ואחוזות מפוארות - באמת נראית כמו מקום שהייתם רוצים לבקר בו מפעם לפעם, צריך להיות סטיבי וונדר כדי לפספס את הפואנטה המדכדכת שזולגת מהמסך בעדינות בסצנות האחרונות של הסרט.
בסצנות אלה מביטה אל הצופים לפתע אסופה של פרצופים קשי יום. חלקם נוסעים ברכבת התחתית עם סוכן ה־FBI הצנוע והישר שלנו, חלקם מרכיבים את הקהל האנונימי בכנס קואוצ'ינג שמעביר בלפורט. האנשים האלה הם הקורבנות הרמוסים וחסרי האונים של החלום האמריקני. אלה הם האנשים העמלים והאפורים שה"זאבים" לא מהססים לרמות ולהונות בדרכם לאחוזת החלומות בלונג איילנד, בדרכם למסיבה הלא נגמרת. האנשים האלה הם אתם.
"הזאב מוול־סטריט" ("The Wolf of Wall Street"), במאי: מרטין סקורסזה. ארה"ב 2013
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו