1. "ספרינג ברייקרס", במאי: הרמוני קורין
העובדה שיצירת המופת המשכרת, המסחררת והפרובוקטיבית של הרמוני קורין כלל לא הוצגה באולמות בירושלים ובתל אביב מלמדת שמפיצי הסרט לא ממש הבינו מה יש להם בידיים. אני לא מאשים אותם. "ספרינג ברייקרס" הוא מונטאז' וידיאו־קליפי סקסי, אלים וחתרני שחוגג את "הצעירים של היום" ומקיא עליהם בו בזמן. באמצעות סיפורן של ארבע תלמידות קולג' ששודדות דיינר כדי לממן את חופשת האביב הדקדנטית שלהן, ובעזרת פסקול מעולה שזורם בווירטואוזיות בין טרקים של גיבור סצנת ה־EDM סקרילקס לקטעי אלקטרו אווירתיים של קליף מרטינז ול"Everytime" של בריטני ספירס, סרטו של קורין נובר בקרביה של התרבות הפופולרית, מספק לג'יימס פרנקו הבלתי נלאה, שמגלם ראפר/סוחר סמים סליזי בשם Alien, את תפקיד חייו, ומותיר את הצופים בהיי אפל, מסויט ומאוד אמביוולנטי. כמה וכמה סרטים שיצאו ב־2013 ביקשו להציג את הדת הקפיטליסטית־הדוניסטית במלוא ריקנותה ("גטסבי הגדול", "רווח וכאב" ו"בלינג רינג", אם למנות שלושה מתוכם). אבל אף אחד מהם - מלבד "הזאב מוול סטריט", של מרטין סקורסזה, שעליו נרחיב את הדיבור בשבוע הבא - לא התקרב לקרסוליו של "ספרינג ברייקרס".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
2. "כוח משיכה", במאי: אלפונסו קוארון
מותחן ההישרדות החוץ־עולמי של אלפונסו קוארון הוא פלא טכנולוגי עוצר נשימה. לא פחות. העלילה אמנם מינימליסטית עד כאב, והדמויות דקות יותר מנייר אפייה, אבל עיזבו אתכם משטויות. המתח אינו מרפה לרגע, הוויזואליה מהממת ביופייה, ג'ורג' קלוני גאון, ואפילו סנדרה בולוק, בתור אסטרונאוטית מוכת יגון שצריכה למצוא את הכוחות הנפשיים להיחלץ מהברוך הבלתי אפשרי שאליו נקלעה, מתעלה על עצמה ומגישה את ההופעה הטובה ביותר של הקריירה שלה. בנוסף, שוט הפתיחה של הסרט - שנמשך לא פחות מ־17 דקות - הוא פשוט אחד מהדברים הכי שומטי־לסת שנראו על המסך זה שנים.
3. "בית לחם", במאי: יובל אדלר
2013 היתה שנה אדירה לקולנוע הישראלי. "הנוער", "שש פעמים" ו"מי מפחד מהזאב הרע" צללו אל עומק החברה הישראלית האלימה וחסרת החמלה וחילצו משם תובנות מצמררות והופכות קרביים. וגם "מנתק המים" ו"שרקייה" הגישו סיפורים עצובים ועוצמתיים על דמויות שוליים שנוח יותר להתעלם מהן, ועשו זאת בכישרון ניכר. עם זאת, אף אחד מהסרטים האלה לא טילטל אותי כפי ש"בית לחם" טילטל אותי. מותחן הפעולה המהמם של יובל אדלר, שאותו כתב עם העיתונאי עלי ואקד, מציג תמונה אותנטית, מורכבת וטרגית של הסכסוך, מכיל כמה סצנות מעולות (למשל סצנת המרדף בשוק, או הסצנה שבה פלגים פלשתיניים שונים מתכתשים ביניהם סביב גופתו של מחבל מת), ומותיר את צופיו פעורי פה, תרתי משמע. קשה להאמין שזהו סרטו הראשון של אדלר (או של היתאם עומרי, שמגלם את בדאווי, לצורך העניין).
4. "אהבה", במאי: מיכאל הנקה
הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה כבר עשה כמה מאסטרפיסים בחייו, אך אף אחד מהם אינו מרגש ושובר לב כמו "אהבה". זוג צרפתי נשוי שנמצא בשנות השמונים לחייו (ז'אן־לואי טרנטיניאן ועמנואל ריבה, בתצוגות משחק מופלאות וחסרות פחד) נקלע לגיהינום בלתי נסבל לאחר שהאישה מתחילה לאבד את כישוריה המנטליים. קשה לצפייה, בלתי נשכח ומאוד לא מומלץ לדייט ראשון, "אהבה" הוא הוכחה קולנועית חותכת ומועכת לכך שלפעמים החיים יכולים להיות גרועים מהמוות. שלא נדע.
5. "חלודה ועצם", במאי: ז'אק אודיאר
המלודרמה הרומנטית היצרית והאכזרית של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר - שמביאה את סיפור האהבה שנרקם בין מאמנת לווייתנים קטועת גפיים (מריון קוטיאר) לבין בריון תפרן וחייתי (מתיאס שונארטס) - היא כמו שורה של אגרופים לפרצוף. ללא מיליגרם של דביקות, סנטימנטליות או קיטש, "חלודה ועצם" לוקח את צופיו למסע אלים, סקסי ופיזי מאוד שמתהדר במשחק מעולה, בצילום יפהפה ובכמה טוויסטים קיצוניים שיגרמו לכם לכסות את העיניים בחרדה. ככה מספרים סיפור אהבה.
6. "קפטן פיליפס", במאי: פול גרינגראס
טום הנקס מגיש הופעה מושלמת בתור רב־חובל של אוניית משא אמריקנית שנחטפת בידי ארבעה שודדי ים סומלים, ואילו פול גרינגראס, שביים, מוכיח שוב שאף אחד לא משתווה אליו בכל מה שקשור לדוקו־דרמות פרוצדוריאליות עתירות אדרנלין. באופן מעורר השתאות, "קפטן פיליפס" הולך ומהדק את אחיזתו ככל שהוא נמשך, עד שהמתח הופך לבלתי נסבל כמעט, וסצנות הסיום הטראומתיות וההיפר־אמוציונליות שלו משחררות את השסתום באופן מופתי. נראה אתכם מתאפקים מלבכות.
7. "ג'אנגו ללא מעצורים", במאי: קוונטין טרנטינו
מערבון העבדות הנועז של קוונטין טרנטינו אמנם אינו מגיע לרמה של "ממזרים חסרי כבוד", וחלקו האחרון, שקצת נמתח ונמרח, בהחלט גורע במקצת מהתוצאה הסופית. אך עדיין מדובר בתוספת אפלה, אמיצה ומאוד מבדרת לגוף העבודות של הבמאי הנערץ. ובלתי אפשרי להתעלם מכך ש"ג'אנגו" ניגש לנושא כה רגיש וטעון בהיסטוריה האמריקנית, ממלכד אותו בעזרת כמה מקלות דינמיט ופשוט מפוצץ אותו לרסיסים. סרג'יו ליאונה היה מחייך בנחת.
8. "אליסיום", במאי: ניל בלומקאמפ
מכל סרטי הקיץ שהיו לנו השנה, "אליסיום" היה היחיד שבאמת סיפק את הסחורה. עם קונספט רלוונטי וחכם (בעתיד הלא רחוק, עשירי העולם יגורו על תחנת חלל יוקרתית, בעוד העניים ייוותרו מאחור ויילחמו על הפירורים), גיבור סימפטי ונחוש (מאט דיימון), נבלים מצוינים (שרלטו קופליי, וויליאם פיכטנר וג'ודי פוסטר), אפקטים מושקעים, צעצועים עתידניים מגניבים ורוח יצירתית נטולת רסן ו/או פשרות שעושה כבוד ליצירות המד"ב הקלאסיות של פול ורהובן, סרטו של ניל בלומקאמפ לא התקשה להשאיר את כל שאר הבלוקבאסטרים של 2013 הרחק מאחור.
9. "סוף", במאים: אוון גולדברג וסת' רוגן;
10. "The World’s End", במאי: אדגר רייט
בצירוף מקרים משונה, שתי הקומדיות הכי מוצלחות של 2013 עסקו בסוף העולם. "סוף" האמריקנית עשתה זאת באמצעות חבורה של מצחיקנים הוליוודים מפונקים (סת' רוגן, דני מקברייד, ג'יימס פרנקו, ג'ונה היל ועוד), שגילמו גרסאות מוקצנות של עצמם, ושק גדול של גנג'ה.
"The World’s End" הבריטי, לעומת זאת, שכלל לא הופץ בארץ (ושהביא את "טרילוגיית הקורנטו" של אדגר רייט לסיומה המפואר), נעזר בסיימון פג, ניק פרוסט ומרטין פרימן, ובכמה עשרות ליטרים של בירה מהחבית. בשני המקרים, התוצאה היסטרית ומצדיקה כמה צפיות כדי לקלוט את כל הבדיחות. וסרטו של רייט אפילו הצליח להגיד כמה דברים מעוררי הזדהות על חברות והתבגרות.
• עוד עשרה סרטים שווים שיצאו בשנה החולפת: "לפני חצות", "כוננות עם שחר", "איש הפלדה", "הסיפור של מאד", "חופשה נעימה", "מולייר על אופניים", "ריאליטי", "רק אלוהים סולח", "אפסטרים קולור", "היועץ".
• חמשת הסרטים הרעים ביותר שיצאו ב־2013: "עלובי החיים", "מת לחיות ביום טוב", "לדפוק התמחות", "מגודלים 2", "נולד פעמיים".
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו