"לפחות הוא לא סבל", ניסיתי לנחם את סימה, אשתו של אריק איינשטיין ז"ל. וידעתי שאולי זה נכון לקוצר רגעי מותו, בין כאב הגב הנורא, הלחישה "אמבולנס", והנשיקה־הוצאת האוויר שסיימה את חייו, אבל בטח לא לשנים האחרונות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כואב לי הלב לומר זאת, אבל כחבר ואוהב ומעריץ אני מרגיש שחובה עלי להדגיש את הנקודה הזו. אריק איינשטיין היה יוצר וזמר נפלא עד הרגע האחרון. נורא עצוב לדעת שהאיש הזה, שנתן כל כך הרבה אהבה והנאה ושמחת חיים לכל כך הרבה אנשים, עשה זאת גם כשהיה במצב קשה, גופנית ונפשית.
קודם כל בגלל בעיות הראייה שלו, שהלכו והחמירו עד כדי כך שהוא לא היה מסוגל לקרוא, לכתוב או אפילו לראות את הפועל תל אביב בטלוויזיה; הוא סבל מבעיות נשימה קשות אחרי עשרות שנות עישון; בשנים שבהן התנהל המשפט מול אמרגנו מיכאל תפוח אריק הרגיש שהעולם כולו לא ממש בעדו - מחבריו הוותיקים ועד תעשיית התקליטים - ולא ברור מה קדם למה, הגופני או הנפשי, אבל התחושה היתה שהוא התעייף, הפסיק להילחם, לא טיפל מספיק בעצמו, אולי ויתר. אפילו בנושא הראייה, שהטריד אותו מאוד, הוא לא עשה כל מה שיכול, ולא עזרו תחנוניה של סימה.
לא אנסה להשיב מדוע זה קרה, אלא רק אדגיש שלמרות כל האמור לעיל, ועל אף תחושות לא פשוטות שהיו לאיינשטיין בכל הנוגע לעולמו היצירתי, לשותפיו באופן פרטי ולעולם המוסיקה באופן כללי - שם, בתחום המוסיקה שלו, הוא היה במאה אחוז מחויב, סקרן, מתעניין, מתחדש, מלא חיים ואנרגיה חיובית. גם בימים הכי קשים, כשהיה באולפן הוא נתן כל מה שהיה לו. אולי הקול לא כשהיה, והנשימה גם היא קשה, אבל הוא היה, עד הרגע האחרון, זמר נפלא. חד־פעמי. מושלם.
פעם, לפני עשר שנים בערך, הצעתי לאריק איינשטיין שיר שכתבתי ושמו "נמאס לי להיות אריק איינשטיין". הוא, כמובן, לא הקליט אותו וגם די צחק על הרעיון, אבל הרגשתי, והוא לא הכחיש, שכותרת השיר אכן מתאימה לתחושותיו באותם ימים.
לא שנמאס לו להיות, חס ושלום, אלא שהוא התעייף מלמלא את תפקיד "הנכס הלאומי" שכולם רוצים ממנו משהו, מתוך אהבה והערכה כמובן: שיגיב, שיבוא רק לרגע, שייתן עצה, שישמע רעיון חדש, שיקשיב לשיר שנכתב במיוחד בשבילו, שיצטלם למען מטרה חשובה, שיקליט שתי שורות, שרק יופיע עוד פעם אחת. שוב ושוב ושוב, עשרות פעמים בשבוע, מאות פעמים בשנה, אלפי פעמים במשך הקריירה שנמשכה מאז ראשית שנות השישים. אריק איינשטיין רצה להיות אדם פרטי. אבל למרות מספר הטלפון החסוי שלו לא היו מפיקה או עורכת, תחקירן או עיתונאי, חבר של או שכן של או בן דוד של שלא היו חייבים, אבל ממש חייבים, לומר משהו לאריק, לבקש ממנו "רק משהו קטן".
הגוגלים של אריק
כשהתלבטתי ביני לבין עצמי אם יש מקום לפרסם עוד כמה מילים אישיות על אריק איינשטיין, בידיעה שאריק לא היה אוהב את זה ששוב מתעסקים בו, חשבתי על המשפט "זה חלק מהמשחק", וזה בדיוק העניין. אריק איינשטיין לא רצה לשחק. לא רצה להשתתף ב"תעשייה", לא רצה להיות חלק מהשואו ביזנס. הוא רצה להיות זמר. רצה ליצור ולהקליט. וזהו זה.
רוב חייו הוא הצליח בכך. מאז פרש מהופעות לפני כשלושים שנה הוא התעקש לא להיות חלק מהמשחק, למרות ההתנגדות שעוררה הפרישה הזו והאשמתו בהתנשאות, ומצד שני הפיתויים הכספיים המטורפים שניסו להחזיר אותו אל הבמה. הוא החליט שלא, ונשאר נאמן להחלטתו. מצד שני הוא לא הפסיק לרגע לעשות את מה שכן התאים לו: מוסיקה נהדרת.
הוא לא "התנתק" במובן של האוורד יוז או אפילו חנוך לוין. הוא אמנם לא הרבה לצאת מביתו בשנים האחרונות, בעיקר בגלל בעיות הראייה, אבל הוא היה בקשר מתמיד ויום־יומי עם העולם שבחוץ. היה מעודכן בפרטי פרטים בכל הנושאים שעניינו אותו, ומאחר שהיה כמעט עיוור ולא היה יכול להשתמש באינטרנט, נעזר בקבוצה לא קטנה של "גוגלים" מומחים בתחומם. הוא היה נודניק לא קטן (ואת זה הוא אמר על עצמו) ולא הרפה עד שקיבל תשובות שסיפקו אותו. את זה כבר סיפרתי, אבל בכל זאת אני גאה לספר שוב: אני הייתי הגוגל הפרטי שלו בנושא מוסיקה. אבידע לבני, הבמאי שעבד איתי על "האלבומים" שילב מוסיקה וספורט, היה לו אחד אחר בנושא פוליטיקה, ולפחות שלושה נוספים בנושאי ספורט (כדורגל, כדורסל ואתלטיקה קלה), אחד או שניים לקולנוע, ומי יודע לאיזה עוד נושאים שבהם התעניין וגילה בקיאות מדהימה. "מומחה לאינפורמציה לא חשובה" הוא כינה את עצמו, וזכר בעל פה מי היו חברות נבחרת כדוריד הנשים של הונגריה בשנת 1938.
הוא התקשר אלינו, הגוגלים שלו, המון פעמים ביום. לעיתים גם בשעות ממש לא מקובלות כי ממש היה דחוף לו להיזכר, והוא מאוד חשש לשכוח. הוא סיפר לי כמה מפחיד אותו מצבה של יפה ירקוני בסוף ימיה, וחשב שאם יתרגל את המוח בעיסוק בטריוויה יצליח להשאיר אותו פעיל וערני. לא תמיד זה היה נוח, ושיחה ממספר חסום באחת וחצי בלילה תמיד מלחיצה, אבל לא יכולנו, אני ובני משפחתי, לכעוס על אריק איינשטיין. הרגשתי שעצם זה שהוא בוחר להתקשר דווקא אלי נותן לי משמעות. הייתי מאוד גאה, ונדמה לי שכך חשו כל "הגוגלים" (שמספרם, מתברר, גדול בהרבה ממה שידעתי) לעזור במשהו לאיש הגדול הזה שכל כך אהבנו. לייבור אוף לאב.
והנה מיתוס לא נכון: "אריק איינשטיין לא מתראיין". הוא כן התראיין. גם בעשר השנים האחרונות. הרבה פחות לטלוויזיה (ובכל זאת, מדי פעם כן), קצת פחות לעיתונות הכתובה ודי הרבה ובעיקר לרדיו, שהיה כלי התקשורת האהוב עליו במיוחד. לא מתוך התנשאות וניכור הוא צימצם את פעילותו זו, אלא משום שבאמת נמאס לו לדבר על עצמו ולענות על אותן שאלות: "למה הפסקת להופיע?"; "מה דעתך על 'כוכב נולד'?"; "איפה אתה מבחינה פוליטית?"; "מדוע אינך מוכן להיות מועמד לפרס ישראל?" שלא לדבר על ז'אנר שאלות התחקיר המקובלות בשנים האחרונות בכל תוכנית, כתבה או סרט, שכולן מבוסס על אישור פרטים שכבר פורסמו באינטרנט. אריק איינשטיין עייף מלספר שוב ושוב ושוב את סיפורו, אותן בדיחות, אותן תובנות על מה שהיה ולמה ומדוע. נמאס לו לחזור על עצמו, במיוחד מכיוון שבעיניו, ואני בטוח בזה לגמרי, הוא לא היה הנושא המרכזי. והוא גם נורא שנא רכילות. בז לחטטנות בחיים האישיים של "המפורסמים". נגעל מ"תרבות הסלבס". אם לגבי אחרים, ואם לגבי עצמו.
השפגט בין געגוע למציאות
הפוקוס שלו השתנה. אם תבדקו היטב את רוב הראיונות שהעניק בעשור האחרון תגלו משהו משותף: הוא בדרך כלל לא עסק בקידום עצמי (וזה גרם כאב ראש לא קטן לחברות התקליטים שהוציאו את אלבומיו) אלא ניצל את הבמה שהוצעה לו כדי לעסוק באחרים: ראיון על חברו עלי מוהר ז"ל, על החייל החטוף גיא חבר, על הפועל תל אביב, המונדיאל ועוד. ברור שלתוך הראיונות האלה נכנסו גם חייו ואמנותו, אך הם לא היו העיקר בעיניו. כשראיינתי אותו, למשל, על הקליפ החדש שנוצר לשיר "עוף גוזל" הוא לא הסכים לומר עוד מילה על המילים שכתב (והלחין מיקי גבריאלוב) אלא אך ורק על סולו הגיטרה המופלא של יצחק קלפטר.
לכל אחד יש דעה על אריק איינשטיין. נדמה לי שזו של רוב הישראלים מאוד חיובית. אוהבים אותו, מכירים המון משיריו, וכולם יודעים שהוא היה איש טוב. באמת טוב. בסיבוב השבועי בשוק, ביום שאחרי מותו, לא היה אחד שלא אמר משהו על "אריק שלו" ובכל זאת, האווירה ברוב הסיכומים, באלפי המילים שנאמרו עליו בשבוע האחרון, היא שמדובר ביוצר וזמר ששייך בעיקר לעבר. לארץ ישראל הישנה והטובה (שהיתה או לא), איש נוסטלגי שממעט לבקר או לכעוס או לבטא רגשות שליליים. האמת כמובן שונה. אריק אמנם אהב את העבר, והתחבר לשירים ישנים (שבזכותו הפכו רלוונטיים שוב לקהל צעיר) אך עיקר תרומתו היא המבט על הימים ההם מזווית עכשווית. החיבור בין אז והיום, השפגט (כינוי שלו) שבין הגעגוע לאמירה המפוכחת של ימינו. "זה לא שפעם היה יותר טוב", נהג לומר, "אלא שהיה פחות רע". והיו לאריק בעיקר, ותמיד, שירים חדשים שיצרו שינוי עצום במוסיקה הישראלית במשך 57 שנות פעילותו. היו לו גם שירים קשים ואפילו מרירים, אבל הם היו מעטים בלבד, ובעיקר בשנים האחרונות. בדרך כלל המוסיקה שלו (גם כשלא היה המלחין) היתה תמיד מלאה חיוביות, אופטימיות, תקווה. הקול שלו החזיר כל ישראלי הביתה.
"אם יש כבר שיא כל כך טוב אז למה לשבור אותו", סיפר איינשטיין על תגובתו של אביו כששבר הבן הצעיר, לפני כמעט 60 שנה, את שיא הנוער בקפיצה לגובה. וכך גם הוא התייחס לשיאים האמנותיים של עצמו. לדעתו כמעט כל שיר שלו, מושלם ככל שיהיה, אפשר היה לעשות טוב יותר. הוא אף פעם לא היה ממש מרוצה ושלם עם עצמו. תמיד רצה עוד, תמיד רצה לשפר, תמיד נשאר רעב מבחינת הסקרנות האמנותית.
* * *
הפעם האחרונה שפגשתי אותו אישית, בביתו, היתה לפני כשלושה שבועות כשהסכים להקליט לגלגלצ סיסמת בטיחות בדרכים לרגל חגיגות 20 לתחנה. אני מזכיר את הפגישה הזו משני טעמים: קודם כל מכיוון שאריק הסכים להקליט פרסומת לגלגלצ, למרות שחש שהתחנה מתייחסת פחות לאלבומיו האחרונים. הוא האמין שהוא מסייע למאבק בתאונות הדרכים, וזה הדבר שעניין אותו. הנושא היה חשוב לו יותר מהאגו שלו. ושנית, בגלל מה שקרה באותה פגישה ושופך אור על מקצועניותו ורצינותו של אריק בכל הנודע לעבודתו. הוא אולי נראה, בעיקר בגלל הדמות ב"מציצים" מלפני ארבעים שנה, כמין בחור חפיפניק שהכל בא לו בקלות, אבל הוא ממש לא היה כזה. קפדן עד אימה. מדקדק בכל פרט.
מאחר שהוא לא יכול לקרוא, באתי עם מכשיר ההקלטה והקראתי לו את הטקסט, שורה שורה, והוא חזר על המשפטים פעם ועוד פעם עד שהטייק נשמע לו טוב מספיק. כן, אפילו בנושא כל כך פעוט ושולי, ג'ינגל שיושמע מעט וייעלם, הוא היה מקצוען חסר פשרות. היה חשוב לו שהאינטונציה תהיה מדויקת, שכל מילה תתאים לו (הוא התעקש לא לומר "היי כאן אריק איינשטיין" אלא רק "שלום כאן אריק איינשטיין") והוא לא ויתר. ואם בג'ינגל הוא ככה, תארו לעצמכם איך הוא התנהג בשירים שלו. הוא מעורב בכל פרט, מתעניין בכל ניואנס, יכול להתעקש עם המוסיקאי שאיתו חודשים, אולי שנים, על המבנה הנכון של השיר, לבדוק, לשנות גישה, לעשות את זה אחרת. תשאלו את גיא בוקאטי שעבד איתו בשנים האחרונות, תשאלו את יוני רכטר שעמל על עיבוד "עטור מצחך זהב שחור" כמעט שנה שלמה.
הבנאדם היה סופר פדנט, ולכן גם התייחס בביטול־מה לחלק גדול מההקלטות הישנות שלו. "לא שאני מזלזל בזה", נהג לומר, "זו היתה תקופה מאוד יפה. אבל היה אפשר להקליט את זה יותר טוב. הייתי יכול לשיר יותר טוב". לדעתי, השאיפה התמידית הזו למצוינות היא סיבה נוספת לכך שהוא לא חזר להופיע. הפחד שזה לא יהיה מושלם לפי הקריטריונים שלו. החשש לאכזב. בעיקר את עצמו.
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו