מעל קברו הטרי של אריק איינשטיין עצם אורי זוהר את עיניו ודיבר לרגע על סימה. "איזו מסירות נפש, איזו אהבה במשך כל השנים האלה. היא היתה יחד איתך, לא עזבה אותך לרגע, טיפלה בך עד השנייה האחרונה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
סימה אליהו היתה אהבת חייו של איינשטיין. האישה שעליה כתב שגנבה לו את הלב, שהיא הכוכב הכי זוהר בשמיו, שהוא הרוס עליה, שהאהבה ביניהם, אהבה בת 42 שנים, היתה אהבה ממבט ראשון, כמו בסיפורים. אבל מי שהכיר את חייהם של בני הזוג יודע לומר שלא היה פשוט להיות בת זוגו של אריק איינשטיין, שמדי יום, במשך כל השנים, היה צורך לנתב, לסנן או לחסום את כל האנשים שרצו לקבל נתח ממנו. שהיה מפוזר, חסר סבלנות כלפי כל מה שהריח מעסקים, ביישן ומסתגר בדל"ת אמותיו, ועם השנים נזקק יותר ויותר לטיפול ולסיוע. והיא ניצבה שם תמיד, רכה וקשובה כלפיו, איתנה ומגוננת כמו חומה בצורה מול העולם.
"היתה ביניהם אהבה מדהימה, אהבה להתקנא בה", אומר המסעדן רפי אדר, ששימש מפיק שותף של סרט הטלוויזיה "לול 4", ויחד עם רעייתו, יהודית סולה, היה בקשרי חברות עם איינשטיין ואליהו. "באמצע שנות השבעים טסתי עם אריק לקליפורניה לצפות במשחקי הפלייאוף של האן.בי.אי. היינו אמורים להישאר שם שלושה שבועות, אבל אחרי שבועיים אריק נשבר מגעגועים אל סימה. הוא היה משוגע על אן.בי.אי, זה אחד הדברים שהוא היה מכור אליהם והתענג עליהם, אבל סימה היתה מעל לכל. הוא אמר לי: 'רפי, אני לא יכול יותר, אני כל כך מתגעגע אליה, אני חייב לחזור לארץ'. והוא עזב אותי וחזר".
האהבה ביניהם ניצתה ב־1971. סימה היתה בת 21, אריק בן 32. היא ילידת עיראק, שעלתה לארץ עם משפחתה כתינוקת בתחילת שנות החמישים וגדלה בטבריה, בשיכון ג'. שכונה שקיבצה אליה עולים חדשים מקצות עולם - פולנים לצד טוניסאים, רומנים לצד כורדים. ילדים שגדלו בטבע, כשההר של טבריה עוד היה פראי, לפני שהשתלטו עליו השיכונים.
בגיל 20 התקבלה לעבודה כמזכירה במשרדו של האמרגן והמפיק אברהם דשא (פשנל) בתל אביב. שם פגשה, לצד השורה הראשונה של יוצרי ואמני הבידור הישראלים, גם את אורי זוהר, שביקש ממנה לשמש נערת תסריט בפרויקט חדש שעליו עבד עם איינשטיין: סרט על מציל, על חוף הים של תל אביב, על ריקנות ועל בדידות. פרויקט שהפך להיות סרט, אחד מסרטי הקאלט הגדולים של ישראל, וגם תפאורה לתחילת סיפור האהבה בין אריק לסימה.
"בא אלי אורי עם 30 עמוד ואמר שיש לו רעיון", סיפר איינשטיין לעלי מוהר בראיון לעיתון "העיר" בשנת 1992. "היה שם מבנה כללי ביותר: המציל, הדמויות, שרטוט כללי. ואז התחלנו לשבת, הוא ואני וסימה שתחיה. שמה הכרתי אותה. היא ישבה איתנו על תקן של כתבנית, מזכירה. ישבנו וכתבנו את הסיפור, הדיאלוגים, וזהו, פה זה מתחיל, ההולדת של 'מציצים'".
איינשטיין היה מצוי לקראת תום הפרק השני בנישואיו לאלונה, נכדתם של מניה וישראל שוחט ובתו של גדעון (גדע) שוחט, מראשוני טייסי חיל האוויר. הם נישאו בשנת 1963, הביאו לעולם את בתם הבכורה שירי, וכארבע שנים לאחר מכן התגרשו. בחלוף כשנה נוספת שבו והתחתנו, איינשטיין הוציא את האלבום "פוזי" (שם החיבה של אלונה), וב־1971 נולדה בתם יסמין, שעל שמה קרא איינשטיין לאלבומו משנת 1972.
ב"מציצים" הפכה אליהו מנערת התסריט לאשתו של איינשטיין על המסך. "זוהר, כנראה מתוך רצון לשקף את הישראליות באופן האותנטי ביותר, היה מלהק אנשים מהרחוב, מהיישוב, ומוציא מהם את יכולות המשחק", אומר מוטי ארבל, ששיחק בסרט את אלטמן הקטן (ונקרא אז מוטי מזרחי). "כולנו היינו על הסט 24 שעות, מסביב לשעון. הפקה מצומצמת, כולם עשו הכל, כולל להעמיס ולפרוק ציוד. זה היה מאוד אינטנסיבי, כולנו היינו אחד בתוך השני. וסימה גם היתה שם כל הזמן, עדינה, אמיתית וחמה, עם חיוך נצחי על הפנים. זה כנראה מה שחיבר ביניהם - כי שניהם היו כאלה, בלי פוזות".
סיפור העלילה ב"מציצים" היה רחוק שנות אור מהסיפור שנרקם בין אריק לסימה. בעוד אלי (איינשטיין) היה "דרעק קטן, שמחפש בחורות מהצד, שמבלבל את המוח, מתלונן כל הזמן, אומר שהוא לא יכול יותר, יש לו אישה מקסימה (מילי) והוא מחפש בחוץ", כפי שתיאר זאת איינשטיין באוזני מוהר - אריק היה הלום אהבה מהיפהפייה האצילית, הדקיקה וזקופת הקומה ששיחקה לצידו. "מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד", כתב על סימה בשירו "אהבה ממבט ראשון". "מה שהמיס אותי היה החום שזרם ממך כשנתת לי ידך. מה שהרס אותי היה הכן שהיה לך בעיניים כשפגשת את מבטי. מה ששבה אותי היה החופש שקרן ממך כשאמרת לי את שמך. היתה זאת אהבה ממבט ראשון, כמו בסיפורים. אהבה ממבט ראשון".
"כמה ילדים יכולים להגיד שהם ראו את ההורים שלהם ברומן שלהם, מצטלמים?" שאל אריק את עלי מוהר באותו ראיון. "סימה לא שחקנית, אבל היא עשתה את זה בכיף. לא שהיה לה קל. אורי ירד לחייה. אפשר היה די להישבר ממנו. הוא איש תובעני מאוד. יש פה סצנות שעשינו המון פעמים. בריב עם מילי, בבית, הוא הביא אותי למצב שהייתי עצבני מאוד, כועס מאוד. מרוגז מאוד". אבל כשכבתה המצלמה, שב איינשטיין ונמס לרגליה.
"שמרו על דיסקרטיות"
סימה הפכה לחלק בלתי נפרד מחבורת לול, שגם אלונה איינשטיין לקחה בה חלק. אדר מספר כי במסגרת העבודה על "לול 4" היו נפגשים בכל יום הוא, אורי זוהר, צבי שיסל, אריק וסימה בדירה של סימה ברחוב יהושע בן נון. "כל בוקר, עבודה קשה, לא חגיגות כמו שכולם חושבים. מישהו היה זורק רעיון, ואז היינו עושים סיעור מוחות, מנתחים, מפתחים, וסימה היתה כותבת את כל השטויות שאנחנו אומרים".
ב"לול" השתתפה אליהו במערכון "לה מרמור", אחד המפורסמים שבמערכוני לול, שבו אורי זוהר ובנו (מוטי ארבל) מנפצים לרסיסים את מכשיר הטלוויזיה כשמתברר להם שבמקום משחק כדורגל, משודרת האופרה "לה מרמור". אליהו שיחקה זמרת אופרה לצד איינשטיין ושיסל, והצטרפה לקקופוניה. "ככה זה היה בלול", אומר ארבל, "כולם היו שם יחד, ואם היתה חסרה דמות, היו מלבישים מישהו והוא היה קופץ לתוך התפקיד".
"אני הכרתי את סימה כשהיא התחילה לעבוד כמנהלת ההצגה 'קורקבן' שביים יוסי בנאי", מספר דובי גל. "אורי זוהר, מרדכי (פופיק) ארנון, רחל הדס, שלמה בראבא ואני שיחקנו שם, ואריק היה בא לחזרות. "כבר בהתחלה הם מאוד שמרו על דיסקרטיות ביחסים שלהם ולא הפגינו חיבה באופן פומבי מול אנשים. היא מאוד רגישה, ואני חושב שהוא מצא בה סוג של פשטות וחברות שקנו את אמונו".
לסרט ההמשך ל"מציצים", "עיניים גדולות" משנת 1974, לוהקה סימה לתפקיד מחסנאית באגודת הכדורסל בשם סימה ואחת הנשים שמאמן הכדורסל בני פורמן (זוהר) לא מצליח לשבוע מהן, למרות היותו נשוי. בהמשך פורמן מאבד את שלוותו כשהוא חושד שחברו יוסי (איינשטיין) מנהל רומן עם סימה.
בסרט שיחקה גם אלונה איינשטיין, זמן לא רב לפני שהחלה את תהליך החזרה בתשובה במקביל לאורי ואליה זוהר, חבריה הקרובים. גם הבנות שירי ויסמין היו שותפות לתהליך ועברו להתגורר עם אמן בדירת חדר בשכונת מטרסדורף החרדית בירושלים, מרחק לא רב מדירתה של משפחת זוהר. עם זאת, גם לאחר החזרה בתשובה היתה אלונה מגיעה מעת לעת לבקר את אריק וסימה בתל אביב ושמרה איתם על קשרים טובים.
כמה מתמונותיה המפורסמות ביותר (והמעטות) של אליהו צולמו על ידי אלונה, שהיתה צלמת מופלאה. אחת מהן, שצולמה על הסט של "לול", מתנוססת על עטיפת האלבום "יש בי אהבה" של איינשטיין ושם טוב לוי, שיצא ב־1995. גם אריק היה מקפיד להגיע לביקורים בירושלים, לשהות במחיצת בנותיו, שהתחתנו עם שני בניו הבכורים של זוהר, ובהמשך גם במחיצת נכדיו וניניו. אלונה נפטרה מסרטן בשנת 2006.
ב־1974, באלבום "סע לאט", כלל איינשטיין שיר נוסף על סימה, "אני אוהב אותך היום", שכתב במהירות ובזרימה בלתי פוסקת: "עוד מעט כולם ילכו, שנינו נוכל להיות לבד. את תעשי תה אחרון, אני אקרא לך קטעים מצחיקים מן העיתון. אחר כך נשמע תקליט של רנדי ניומן, יש מילים בתוך העטיפה. אני אוהב אותך היום, אני אוהב אותך. כשנגמור עם הסלון, נתרחץ ונתבשם. אני אהיה מוכן הרבה לפנייך, אבל לא אכפת לי לחכות - תבואי כבר. אחר כך אגע לך בכל הגוף, את תיגעי חזרה. את תגידי טוב לי היום, אני אשמח עמוק בפנים, שמחה גדולה. את תירדמי הרבה, הרבה לפניי, אבל לא אכפת לי לחכות. אחר כך יעלה האור, ימצא אותי ער. חושב על מה היה, חושב על מה עכשיו ומה יהיה".
השניים עברו להתגורר יחד, אך מעולם לא נישאו. אליהו, באופן טבעי ומכוון, נשאבה אל מאחורי הקלעים של תעשיית הבידור והתרבות. "היא לא חיפשה קריירה של שחקנית", אומר אדר. "בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים הפקתי כמה סרטים אמריקניים של מנחם גולן. אני לא זוכר אם סימה פנתה אלי, או אריק, כדי לבדוק אם יש משרה פנויה עבורה, ואני שמחתי לקחת אותה לשמש מזכירת הפקה בשלושה סרטים".
היא גם היתה נערת תסריט בסרט 'איזה יופי של צרות' בבימויו של אסי דיין ומזכירת הפקה ב'חגיגה בסנוקר' של בועז דוידזון.
שנת 1982 מהווה נקודת ציון בחייהם של אריק וסימה. בתחילת אותה שנה נולד בנם הבכור אמיר, שהוא היום גולש גלים מקצועי ומתפרנס משיפוץ בתים. לבנו היחיד כתב איינשטיין את "בוקר טוב אמיר", וגם השיר הזה כולל פרץ של אהבה אל אליהו: "בוקר טוב אמיר, אז בוא נשיר ביחד שיר, נשיר באהבה לאמא שהביאה לנו אור, נגיד לאמא שאוהבים אותה".
בהמשכה של אותה שנה, בשלהי חודש אוגוסט, סיימו אריק וסימה בילוי משותף עם חבריהם באישון לילה. אמיר היה תינוק בן כשבעה חודשים, וזאת היתה כנראה הפעם הראשונה מאז לידתו שהם יצאו מהבית לבלות. בניגוד למנהגו החליט איינשטיין שלא לשבת במושב הקדמי ליד הנהגת, אלא מאחור, לצד סימה. בצומת הרחובות פרישמן וריינס בתל אביב התנגש אוטובוס ברכב הרנו 5 הקטן, והציירת רבקה רובינשטיין, שישבה לצד הנהגת נורית בורשטיץ, נהרגה. סימה נפצעה קשה, ספגה זעזוע מוח ונותרה מחוסרת הכרה. אריק נפצע בינוני עד קשה ולא ידע מנוח עד שדווח לו שסימה שבה להכרתה. חברים מספרים שהוא דאג לשלומה הרבה יותר משדאג לשלומו. באותה עת חווה החמרה בראייתו, שהיתה לקויה כבר מילדותו; תמיד סבל מקוצר ראייה חמור, בעיה שירש מאמו, ומהיפרדות של הרשתית. הוא אף עבר כמה ניתוחי עיניים.
לאחר התאונה התמעטו עוד יותר יציאותיו של אריק מהבית. בסוף שנות השמונים נולדה לו ולסימה בתם הצעירה, דינה (24), שהיא היום סטודנטית לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.
"הם היו דומים"
סימה המשיכה לעבוד בתיאטרון הקאמרי כמנהלת הצגות, ובהן "סיפור משפחתי", "מבקר המדינה", "פליישר" ו"קומדיה של טעויות". קרוב לעשרים שנים עבדה בתיאטרון, עד 1997. "סימה היתה מנהלת הצגה הכי שלווה שיש", מספר השחקן שלמה וישינסקי. "היא אף פעם לא היתה לוקחת דברים בפאניקה. גם אם לא כל השחקנים הגיעו בזמן, היא מעולם לא היתה מרימה את הטון. לכל הצגה שהיא ניהלה אריק היה מגיע, אבל הוא היה מתבייש לשבת עם הקהל, אז היה יושב היכן שנמצאים מנהלי ההצגות, במקום שבו הקהל לא יכול לראות אותו. אחרי ההצגה היה נכנס אלינו מאחורי הקלעים ואומר מה חשב על ההצגה".
יפה ענתבי, מנהלת אדמיניסטרטיבית בקאמרי, מוסיפה: "סימה היא קסם של בן אדם. היתה לה דינמיקה יוצאת מן הכלל עם אנשים. למרות שהיא מילאה תפקיד שדורש לפעמים קשיחות, היא הוכיחה שאפשר לדרוש בנעימות, ומאוד העריכו אותה כאן על זה. העבודה שלה דרשה ממנה לצאת מהבית בחמש בערב ולחזור באחת בלילה, והיא עבדה גם בבקרים, בחזרות. לא כל אחד בנוי לזה, במיוחד כשיש לך אייקון תרבות שיושב בבית. אז היא החליטה לעזוב. עד כמה שאני יודעת, זו היתה החלטה של שניהם".
על אריק לא דיברה אף פעם, לא נופפה בייחוס המשפחתי. "היא היתה כל כך דיסקרטית, גם בעבודה וגם בחיים האישיים", מספרת ענתבי.
מזל קטי, מנהלת הצגה ב"הקאמרי", מציינת כי "סימה היתה עושה את העבודה שלה בשקט. היא בן אדם של בית, כך שברגע שנגמרו החזרות וההצגות היא היתה רצה מייד הביתה, תמיד דואגת. היא צנועה בדיוק כמוהו, לא ראוותנית, לא בביגוד ולא בכלום. ידענו שהוא לא יוצא מהבית ושחלק גדול מהעול נופל עליה, אבל היא קיבלה את זה באהבה. לא התמרמרה על זה. אני זוכרת שהיא סיפרה שאפילו קשה לו ללכת לסופר. היא מאוד אהבה את התא המשפחתי שלה, וברגע שיכלה להרשות לעצמה כלכלית לעזוב את התיאטרון, היא עשתה את זה והתמקדה במשפחה".
גם אריק היה איש משפחה מובהק. "הבן־אדם היה מחובר מאוד לילדים, לנכדים, לנינים ולסימה", אומר דורי בן זאב. "גם אל אלונה הוא היה מחובר מאוד בזמנה. עם סימה היה לו קשר חם, חברי. הם היו דומים אחד לשני. לא סתם אריק שר 'אוהב להיות בבית'. להיות בתוך מסגרת של אישה ומשפחה תומכת זה היה חלק ממי שהוא. וצריך הרבה רוחב לב, ענווה וטוב כדי לחיות את החיים כמו שסימה חיה עם אריק".
לצד הדמיון ביניהם, שכלל בין השאר צניעות רבה וסלידה מחשיפה, היה גם שוני. סימה היתה עזר כנגדו של אריק, הצלע המעשית מבין שניהם, שניהלה את היום־יום, את הבית והסביבה והיתה מחוברת אל הקרקע. היא תיקשרה את אריק - בטלפונים, בניהול החשבונות, בעסקים.
בשנת 2002 היתה שותפה איתו להגשת תביעה נגד האמרגן מיכאל תפוח, אשתו וחברת "המון הפקות", שבה דרשו לפצות אותם בשלושה מיליון שקלים, כיוון שלטענתם הועלמו מהם כספים. עוד הם טענו כי על איינשטיין היה להסתפק בדמי כיס צנועים בלבד בכל חודש, והוא נוצל על ידי אמרגנו, שבו נתן אמון, במשך יותר מעשרים שנה. כתב ההגנה שהגישו עורכי דינו של תפוח כלל ביקורת על התנהלות חייו של אריק. "לאורך השנים", נטען, "קיבל איינשטיין דיווחים שוטפים, והוא בחר לעיין או שלא לעיין בהם על פי רצונו ומצב רוחו. סיפקנו לו דו"חות כתובים, שנמצאו מקופלים כסמרטוטים משומשים על רצפת אולפן ההקלטות, לאחר צאתו של איינשטיין משם. נוהג 'דמי הכיס' השבועיים שהנהיג אריק נבע רק מחוסר רצונו להגיע לבנק ולכספומט, ומחוסר רצונה של זוגתו לטפל בענייניו כשעבדה, והיא העדיפה לנהל את הוצאות הבית דרך חשבון הבנק שלה".
שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2009, נחתם הסכם גישור בין הצדדים, שבמסגרתו שולמו לאיינשטיין 250 אלף שקלים, בלי שתפוח יודה בנכונות הטענות שהועלו כלפיו בכתב התביעה.
בכל יום שני בשבוע היתה סימה מרכזת את אינספור הפניות שנעשו אל אריק בכתב, בוררת ומביאה אותן אליו. אחד הפונים היה איציק זיאת, סטודנט לעיתונאות בבית הספר "כותרת" שבאוניברסיטת תל אביב, שפנה אל איינשטיין בשנת 2010. "כבר ביום שהפקס שלי הגיע לידיו, הוא התקשר אלי ואמר שיסכים להתראיין", מספר זיאת. "למחרת בערב קבענו לדבר, ואני זוכר שכשהוא התארגן לראיון הטלפוני (שהתפרסם לבסוף במוסף זה; נ"ל) והתיישב על הספה, שמעתי את סימה ברקע, מדברת אליו ברוך. הוא ביקש ממנה בצורה מכובדת ועדינה שתעזור לו להתמקם, והמחוות הקטנות שהם עשו אחד לשני העבירו לי את הרושם שבאמת יש שם מישהי בשבילו".
"מגיע לסימה תואר חסידת אומות העולם", אומר חבר של המשפחה. "אריק היה אדם נפלא, אבל לא קל. ביישן, לא יוצא מהבית, קצת מפונק, זקוק לעזרה פיזית. אני זוכר שיום אחד צפיתי איתו בטלוויזיה במשחק של האן.בי.אי, והוא פתאום קם למקרר וחזר לסלון עם סיר אוכל. איך שהוא מתיישב נשמע סיבוב של מפתח בחור המנעול, סימה נכנסת, רואה אותו, וקוראת לעברו: 'אהרל'ה, לא! זה האוכל שהכנתי בשביל הכלבה. יש סיר אחר עם האוכל שהכנתי בשבילך'. היא היתה שם בשבילו, כל הזמן, והיתה גם אמא נפלאה לילדיו".
ואריק הכיר תודה, מלא עד גדותיו באהבה. בספר "זו אותה האהבה. ביוגרפיה בראשי פרקים" (בהוצאת דניאלה די־נור מוציאים לאור) הוא מצוטט: "כל פעם אני אומר די, לא עוד. לא עוד פעם להגיד לה שאני אוהב אותה ושהריח שלה, והמגע שלה, והרוך שלה, והאהבה שלה, ומה אני בלעדיה שוב ושוב... אתה מרגיש בסדר להביא את זה לידי ביטוי בכתיבה, כי זה הדבר האמיתי".
באחד משירי האהבה היפים ביותר, שיר משנת 2002 שהלחין ארקדי דוכין ושלא זכה להערכה אשר לה הוא ראוי, ביטא איינשטיין את אהבתו במילים שהן של סימה ושלו: "שחורה שלי, אני חולה עלייך. כל הזמן רוצה אותך קרוב. שחורה שלי, אני הרוס עלייך, ולא אכפת לי שישמע את זה הרחוב. עכשיו אני יושב לבד בחדר, כי את הלכת לקרוא בחדר השני. כאילו כלום, אני ממשיך לחלות עלייך. גנבת לי את הלב, שחורה שלי. שחורה שלי, יפה שלי, את האור שבחיי. שחורה שלי, רכה שלי, את הכוכב הכי זוהר בשמיי. שחורה שלי, אני אוהב אותך, בלעדייך לא יכול בכלל לסחוב. שחורה שלי, אני נושם אותך, ולא אכפת לי שישמע את זה הרחוב".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו