מדי פעם, דודו טופז מגיח לביקור בחלומות של חנוך רוזן. פעם, סמוך למותו של טופז, הוא נהג לחלום עליו הרבה. היום זה קורה לו רק מדי פעם, בלי שום הסבר הגיוני. טופז - החבר ("עד כמה שאפשר היה להיות באמת קרוב אליו") שנתן לרוזן לא מעט דקות מסך והפך אותו למר פנטומימה הישראלי - מגיח לתודעה שלו, ונעלם.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אנחנו נפגשים בתחילת השבוע, כשרוזן מתרוצץ, מלא אנרגיה, בין הצגות ההרצה של הפסטיגל שבבימויו, חידוש בימתי להפקה המיתולוגית של "ספר הג'ונגל" שגילתה את תום אבני ותעלה מחדש במסגרת בית צבי ומופע הפנטומימה שלו, "מדבר בעד עצמו", שרץ בהצלחה כבר חמש שנים וחוזר לבמה לאחר הפוגה ארוכה. מעלינו מרחפת עננת אייל גולן, ורוזן נזכר בימים הטעונים שקדמו להתאבדותו של טופז בבית המעצר.
"המקרה שלו גרם לי לחשוב הרבה מאוד על אנשים שמעדו ונמצאים במצוקה, ועל כך שדווקא במצב הזה הם הכי צריכים תמיכה ולא שישליכו עליהם אבנים. יש לנו תכונה, כחברה, להפוך אנשים לאלילים - ואז לערוף את ראשיהם. דודו התקשר אלי מהכלא, כי הרבה מהחברים הקרובים נעלמו לו. הרגשתי שהוא חיפש מקום לפרוק את הדברים. לא אמרתי לו 'כן' או 'לא', רק הקשבתי לו מדבר ופורק את מה שעל ליבו. אני מאמין שאם היו מסביבו יותר אנשים שהיו אומרים לו 'תעבור את המשפט, תשלם את חובך לחברה ובסופו של דבר תחזור לחיים שלך', הוא היה יכול להישאר בחיים. אבל בימים האחרונים של חייו הוא היה לגמרי לבד וכנראה לא הצליח לעמוד בזה".
השיחה על עלייתם ונפילתם של כוכבים הגיעה באופן לא מקרי. מלבד פרשת אייל גולן, זו השנה ה־13 של רוזן כבמאי הפסטיגל, והוא מבין לא מעט בכוכבים ובמניירות. את גולן עצמו ביים רוזן פעמיים במסגרת הפסטיגל.
"הפעם הראשונה היתה בשנת 1999, כשהוא עוד היה בתחילת דרכו והופיע עם אתניקס, אני חושב שהוא היה אז בן 26. הוא היה מאוד ביישן והתקשה קצת עם התנועות על הבמה, אבל זכור לי אדם נעים הליכות, קשוב, ממושמע, אחד שרוצה ללמוד. לא ממש הכרתי אותו והלכתי לראות הופעה שלו באיזה מלון, ונדהמתי מההיסטריה של הקהל. אין ספק שהאיש זמיר.
"הפעם השנייה שעבדתי איתו היתה ב־2009, ואז הוא כבר הגיע ככוכב גדול, עם הבנה מקצועית גדולה יותר וביטחון עצמי גדול, אבל עדיין שמר על צניעות. למרות שהיה לו חדר משלו, הוא היה עם כולם בהפסקות, מאוד נגיש וזמין, בלי פמליות ובלי תנאים. זה היה תענוג של ממש לעבוד איתו".
ומה עבר לך בראש כששמעת על הפרשה?
"אני חייב להודות שבכל פעם שיש איזושהי פרשה שמחרידה את עולם הבידור אני מרגיש צורך להיות הסניגור של אותו אדם, אולי בגלל העליהום הציבורי. במקרה הזה, אני לא יודע מה לומר לך. כשזה פורסם אמרתי לעצמי, יא אללה, איזה סיפור מוזר. הרי אייל גולן יכול להשיג כל אישה בטווח הגילים החוקי, כך שנשמע לי מוזר שהוא התרועע דווקא עם קטינות. מצד שני, מה אני כבר מבין".
אתה אבא לנערות צעירות.
"ולכן הסיפור הזה מטריד אותי במיוחד. ועדיין, אני חושב שאסור לנו למהר ולשפוט. לא פעם עושים עליהום תקשורתי וציבורי, ובסוף מתברר שהסיפור הרבה פחות רועש ממה שנדמה. אולי גם כאן זה כך. אולי לא. אם לא, אז בוודאי מגיע עונש. אני חושב שגם המוות הטראגי של דודו טופז היה נמנע אם לאנשים היה אורך רוח, אם היו מקיפים אותו גם בימים הקשים ומאפשרים לו לשלם את חובו לחברה".
"X פסטיגל" החדש מרכז אסופה של כוכבי בידור וטלוויזיה - ובהם שלומי שבת, מריאנו אידלמן, יובל סמו, מארינה מקסימיליאן, עוז זהבי, עדי הימלבלוי, עודד פז ועוד הרבה כוכבים של הרגע, שגורמים לחלק מהקהל הצעיר להתרגש ולמבוגרים לתהות 'מי זה?' בכל פעם שהם עולים לבמה. אבל בעוד כוכבים שעיטרו שערי מגזינים נעלמו כלא היו - רוזן, האיש והקארה והבייבי־פייס הנצחיים, מצליח כבר שלושה עשורים לשמור על מעמדו בתור הפנטומימאי הלאומי.
"אין ספק שרמת הכוכבות היום הרבה יותר גדולה ממה שהיה פעם. פעם היה מספיק להופיע בערוץ הראשון כדי למכור למחרת עשרות מופעים. אבל היום יש פייסבוק, טוויטר, שמוויטר, ואלוהים יודע מה עוד. כל החיים הפרטיים של הכוכבים יוצאים החוצה. לפני עשרים שנה לא ידעת כל כך הרבה על האמנים שאהבת, והיית גם מאוד תלוי בתקשורת, שתיתן להם במה. היום, בחור בן 22 שהשתתף באיזו סידרה מוצלחת יכול להפוך למשפיען באמצעות הרשתות החברתיות. פה הבעיה: לא כולם מבינים שהם משמשים דוגמה אישית לנערים בני 15, ושאם הם אומרים משהו בגנות המדינה או הצבא - זה בעייתי".
והנה אתה עומד בראש הפסטיגל, שהפך להיות אירוע שנתי שמחכים לו, והוא מוצף בכוכבי הרגע, שחלקם לא זמרים גדולים.
"אני לא חושב שאפשר לומר על שלומי שבת, מארינה מקסימיליאן ולינה מחול שהם לא זמרים גדולים. הם ענקים ועצומים, וגם שאר המשתתפים לא נופלים בקול שלהם. זה נכון, ואני לא אכחיש, שהפסטיגל עבר המון שינויים בשנים האחרונות, כמו התקופה שבה אנחנו חיים, והשירים הם כבר מזמן לא העניין היחיד. זה המכלול. האנשים שאנחנו לוקחים הם אנשים עם יכולות תנועה, שירה ומשחק, כאלה שצמחו לעשות דברים נוספים.
"אם כבר אני נתקל בהתנהגות של כוכבנות מעת לעת, זה דווקא מאנשים טיפה יותר ותיקים ומנוסים, שמגיעים עם פמליה של אנשים ומנהלים שלפעמים מקשים על הבימוי. לשמחתי, זה לא קורה הרבה, אני זוכר בקושי פעם אחת שהצלחתי להתעצבן בגלל התנהגות של מישהו.
"תשמע, המציאות השתנתה, אנשים מחפשים ריגושים כל הזמן. המטרה שלי, כבמאי שעובד על המופע שנה שלמה, מרגע ירידת המופע הקודם, זה לייצר משהו שמצד אחד יושיב את הילדים וההורים על הכיסא, ומצד שני - יקפיץ אותם כל פעם מהפתעה אחרת. אז יש להם את סמו ומריאנו על ההומור, ויש אינספור תלבושות, אפקטים, אקרובטים, וזה ספקטקל של ממש, דיסנילנד על הבמה, לא מחזה עם יחסים עמוקים בין הדמויות וסאבטקסט בין השורות. אנשים כבר מזמן לא מתעניינים רק במי משתתף, אלא במה הנושא של הפסטיגל ומה צפוי בו.
"כשאני מצליח לשכנע לעשות בתוך המופע מחווה לגששים - מבחינתי זה הישג. כשאבא לילד צעיר פונה אלי ברחוב ואומר לי שבזכות המופע הוא יכול לשבת עם הילד הקטן שלו ולצפות בגששים, אני מרגיש שאת התרומה שלי תרמתי".
חוויה על חושית
רוזן (54), אב לחמישה ("אחד מנישואיי הראשונים, שניים של אשתי ושניים משותפים, והם חלק משמעותי בקריירה שלי. הם מייעצים ויש להם חלק גדול בבניית הופעה"), מתגורר בשכונת כוכב הצפון בתל אביב, אבל את הדרך המקצועית שלו התחיל בסלון של הוריו בשכונת קטמון הירושלמית. "ההתחלה היתה חובבנית ונחמדה", הוא נזכר במשיכות החבל הדמיוני הראשונות שביצע. "ההורים שלי קראו לי לשעשע את האורחים, ולאט לאט התחלתי לפתח את התנועות ואת הקטעים שלי, עד שיום אחד החלטתי שאני רוצה לעשות את זה באופן מקצועי. בצבא הייתי פנטומימאי, ושם, כשעמדתי מול חיילים שלא תמיד עניין אותם לראות אותי עושה תנועות קלאסיות של פנטומימאי עצוב, הבנתי כמה חשוב להכניס בידור למופעים שלי.
"אחרי השחרור חשבתי ללכת ללמוד בצרפת אצל מרסל מרסו, האבא של הפנטומימאים, אבל אבא שלי אמר לי, 'אם תלך ללמוד אצלו, אתה תהיה מרסל מרסו בקטן. לך תמצא את האמירה האישית שלך'".
הפריצה שלו היתה מהירה ומטאורית, הודות לערוץ הראשון, ובעיקר לדלות הפנטומימאים הישראלים, שבהם יורם בוקר, שייקה אופיר ז"ל ועזרא דגן. מהר מאוד הוא התחיל להטמיע במופעים קטעי וידאו, הרבה לפני שהווידאו ארט השתלט עליהם, הסתובב בעולם, ואפילו זכה להעלות מופע באוף ברודוויי בניו יורק. אבל בשנים האחרונות נדמה שהז'אנר, כמו ז'אנר החיקויים בשעתו, נמצא בסכנת הכחדה.
"אני לא חושב שהיה שינוי גדול ביחס של הציבור לפנטומימה. הסיפור הוא שפעם היה ערוץ טלוויזיה אחד, שהביא את זה לכולם, ולא היה משהו אחר לראות. היום, גם אם אני מגיע לטלוויזיה, זה נבלע בים של תוכניות בידור. אני חושב שלאנשים יש תפיסה מוטעית, שפנטומימאי זה מישהו שבמשך חצי שעה מושך חבל או מחזיק בלון - וזה חלק מהבעיה פה. זה כך בכל העולם. מה שאני תמיד מנסה לעשות, כמפיק וכבמאי של המופעים שלי, זה להפתיע את הקהל ולהעביר אותו חוויה על חושית - עם מוסיקה, בגדים, סרטים ואפקטים. אני כל כך משקיע במופעים שלי, שאם פעם הייתי נוסע עם תאורן וטכנאי, אז היום יש לי עשרה אנשי צוות שעובדים איתי במהלך המופע".
ואתה יכול לסמן את היורש שלך?
"אני חושב שזה יקרה ביום שבו אחליט שאני רוצה להפוך למורה, וביום שיגיע האדם שבאופן ספונטני, כמוני, יתאהב בפנטומימה. הרבה פעמים במהלך הקריירה נשאלתי למה אני לא פותח בית ספר לפנטומימה. המחשבות האלו חלפו לי בראש, אבל כרגע אני עדיין נהנה להופיע, ובשנים האחרונות גם גיליתי את ההנאה שבבימוי - וזה שאב אותי להרבה מאוד עשייה. למען האמת, אני עושה זאת כבר יותר מעשור, בצורה יציבה".
מתי זה התחיל?
"כשהוזמנתי לבית הספר למשחק, בית צבי, להעלות הצגת תנועה בשם 'סיפורו של זרע'. ציפי פינס, מנהלת בית ליסין, ראתה את ההצגה והזמינה אותי להעלות את 'ספר הג'ונגל' - ומשם הכל התגלגל. אני אחראי למופע 'WOW', שרץ כבר שנים באילת, ועכשיו אני מעלה את המופע ה־11 של 'WOW'. שיא השיאים האמנותי שלי היה במופע 'ONE' עם ריטה, ויש כמובן את הפסטיגל, שהפך לאירוע בימתי עצום שאני עובד עליו שנה עם צוות ההפקה. אולי יום אחד, בעוד עשר שנים, יהיה לי פתאום חשוב להעביר את המורשת והטכניקה הלאה. אני עוד לא שם".
יכול להיות שהעשייה המרובה שלך כבמאי דחקה את העשייה האמנותית של הפנטומימה?
"ממש לא. לפני ארבע שנים יצאתי עם מופע חדש בשם 'מדבר בעד עצמו', שהיה מיועד להיות אירוע חד־פעמי בפסטיבל ישראל. המבקרים והקהל כל כך נהנו, שמאז אני רץ איתו גם בארץ ובעולם. הייתי איתו במקסיקו ובברלין, ולפני כמה חודשים אחד המפיקים החשובים בברודוויי הגיע במיוחד עד קריית מוצקין לראות אותי מופיע. יש הצעה על השולחן לעבור להופיע בברודוויי. אני מקווה שזה עוד יקרה".
ואז תצטרך להכריע בין הקידום של אחרים לבין הקידום שלך עצמך?
"אמת. אבל זה לא קורה עדיין. בינתיים אני פה, והייתי שמח לעשות מופע כמו זה שעשיתי עם ריטה, ששילב יכולות תנועה, ריקוד, שירה אדירה ולהיטים".
עם מי למשל?
"אם מארינה מקסימיליאן תשכיל להוציא חומרים בעלי משמעות לקהל, יש לה בהחלט יכולות לעשות את זה. בינתיים אני נהנה מהמגוון. אני נהנה לעבוד כבמאי עם אמנים שמרגישים איתי נוח, כי הם יודעים שאני נמצא במקום שלהם, ואני נהנה להופיע עם החומרים שלי. הנה, אתמול היו לי שתי הופעות בירוחם, היו שתי הופעות בגבעתיים, ובחנוכה יש הופעות שבוע שלם. יש תקופות שיש יותר עבודה ויש תקופות שפחות, אבל הצלחתי לייצב את עניין הפנטומימה, להתפרנס מזה, ולא פחות חשוב - לשמר את זה. זה אחד ההישגים המקצועיים שאני הכי גאה בהם".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו