תחשבו על ספורטאי מזדקן, שהיה אמור לחיות שנים בתחושה של פספוס גדול. הוא תמיד היה מוצלח, אבל לא הכי מוצלח; הוא לא קנה לעצמו מעמד של אליל, כמו אחרים; הוא לא שיחק בקבוצה הכי טובה בליגה, למרות שזו היתה שאיפתם של כולם; הוא לא זכה באליפות, אף שהיה רחוק ממנה 2.2 שניות. והיום, כשכל בני גילו כבר פרשו לפני שנים - הוא עדיין נאחז בציפורניים בדבר היחיד שהוא יודע לעשות, ומשחק נגד בחורים שלא נולדו כשהוא כבר חרך את הסלים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
יהיו שיגידו עליו שהוא גיבור טרגי, אבל כשמאיר טפירו עולה לפרקט, עדיין יש בו את היצר הטורף הזה, שהיה שם גם לפני עשרים שנים, ואותה התשוקה: לנצח, לנצח, לנצח. גם בעונה הזאת, עם עירוני נס ציונה הקטנה שרק עלתה מהליגה השנייה, הוא מוכיח שאפשר להצטיין בגיל 38,
ושכל הצעירים והספקנים יאכלו אבק. ככה הוא ניצח את מכבי ת"א, ככה הוא ניצח את הפועל ת"א, ככה הוא ניצח השבוע את הפועל ירושלים. ואם תשאלו אותו - "עם קצת מזל, אנחנו יכולים להביא גם אליפות".
נו די.
"מה די? זה בדיוק מה שעשינו לפני שנתיים במכבי אשדוד, והגענו עד לגמר מול מכבי ת"א באמונה מוחלטת שאנחנו מסוגלים לקחת אליפות. גם השנה זה יכול לקרות".
בהתחלה, אחרי הניצחון הגדול על מכבי, כולם היו משוכנעים שבנס ציונה ינעלו כפכפים וילכו לנוח בים. אבל התברר שזו היתה רק ההתחלה, ומתחת לאף מתבשל סיפור סינדרלה אמיתי, שטפירו, זקן השבט ואחת התופעות המרתקות בכדורסל הישראלי, דואג לטפח. המסר שלו לשחקנים, וגם לקבוצות האחרות, הוא שהכל פתוח, והעיקר לא לפחד כלל. גם לא ממכבי הגדולה.
"אני לא חושב שמכבי יוכלו לשחזר את הסיפור הזה, שהם לוקחים כאן את האליפות עשרות שנים ברציפות", הוא אומר בלי להניד עפעף. "זה נגמר. בזמנו, לנצח את מכבי היה חלום, אחת המטרות הכי נשגבות בכל קבוצה ששיחקתי בה. היום זה כבר לא ככה. הקבוצות בליגה כבר לא מסתפקות רק בניצחון, הן רוצות גביע ואליפות, והן מאמינות שאפשר לעשות את זה. גם הטלוויזיה עשתה טוב. הכל גלוי ומצולם, וזה הביא למצב שכבר אי אפשר לעשות כאן פוילע־שטיק".
מי עשה?
"באיזשהו מקום תמיד האמנת שאתה יכול לקחת אליפות ממכבי, אבל ידעת... ידעת שיהיה איזה משהו שלא תלוי בך או בקבוצה שלך. אני לא רוצה להיכנס לזה".
נעזור לך. השופטים בעד מכבי?
"תמיד היתה התחושה הזאת, כן. בשנים האחרונות זה התנקה. מאז המקרה ההוא, שבו הפסדתי את האליפות עם ירושלים, אתם רואים שבאמת יש כאן משחקים הוגנים, ושקבוצות לוקחות אליפויות. אני חושב שבטווח הארוך, גם מכבי מרוויחה מזה. ברגע שיש יותר כדורסל ותחרותיות, כולם מרוויחים".
"המקרה ההוא", הצלקת הגדולה של טפירו, אירע בגמר האליפות של 2007, והוא מגדיר אותו "האובדן הגדול ביותר". ירושלים צעדה ביתרון מבטיח על מכבי לאורך כל המשחק, בדרך לדאבל היסטורי, אבל אז שרק השופט סמי בכר לעבירה חמישית שנויה במחלוקת נגד הקפטן. טפירו התחנן על נפשו, "סמי, אתה לא מתבייש? כל הקריירה חיכיתי לזה", אך ללא הועיל. הוא ירד לספסל, מירר בבכי, ודקות ספורות אחר כך נגוז החלום: הצהובים חוללו מהפך וזכו באליפות, וג'יימי ארנולד קלע את סל הניצחון 2.2 שניות לפני הבאזר.
"עד היום לא ראיתי את המשחק הזה, אני לא מסוגל", הוא מודה. "זה היה הרגע הכי קשה בקריירה שלי. במשך חודשיים הייתי מפורק, שבור. המועקה הלכה איתי לכל מקום. זה לא משהו שהייתי רגיל אליו, ניצחתי המון והפסדתי לא מעט, אבל כאן היה משהו שונה. כמה רציתי שתהיה לי אליפות אחת".
פרצת בבכי על הספסל, עוד כשירושלים הובילה. ידעת שתפסידו?
"בכיתי כי רציתי להיות על המגרש. פתאום הבנתי שזהו, זה כבר לא תלוי בי, איבדתי שליטה, אני בחוץ. התסכול היה ענק כי לא יכולתי להשפיע יותר אחרי שנתתי משחק מעולה. בסל הניצחון של ארנולד הרגשתי על הרצפה. לא היה לי אוויר בגוף".
חשבת לפרוש?
"לא, אבל הייתי בסימן שאלה גדול. טסתי עם חברים לתאילנד ועברתי איזשהו ניקוי עצמי. הייתי חייב את הזמן הזה להתאוששות פנימית. בסוף הבנתי שאני חייב ללכת קדימה, לא להשאיר את הקוף הזה על הגב שלי כדי שאוכל להיות נקי ולהמשיך הלאה".
"אני לא קורבן"
טפירו, שיחגוג במארס הקרוב את יום הולדתו ה־39 ("וזאת לא העונה האחרונה שלי, אפילו אם נס ציונה זוכה השנה באליפות"), הוא אחד השחקנים הבודדים שהגיעו ללב הקונצנזוס, למרות שמעולם לא שיחק במכבי. בעשור הקודם סחב על גבו את נבחרת ישראל באליפויות אירופה, ומאז פרש מהמדים הלאומיים היא לא הצליחה לעבור שלב בטורניר. גם הוא כאב את כישלונותיה בקיץ האחרון. "אני לא יודע מה קרה שם, אבל זה נראה כאילו השחקנים אפאתים ולא אכפת להם".
הוא הכניע אותה לראשונה ב־1995, כשהיה נער בן 19 במדי הפועל ת"א, וקלע סל ניצחון בשנייה האחרונה של הדרבי באוסישקין. ברזומה של מספר 12 הנצחי יש 12 ניצחונות על הצהובים, אבל את ההזדמנות הוא לא קיבל מהם, אף שחתם ביד אליהו לשלוש שנים בקיץ 1996. גם לפני ארבע שנים קיבל פנייה ממכבי, כשפיני גרשון אימן אותה, אבל היא החתימה לבסוף את גל מקל.
"לפני 17 שנה היתה לי הזדמנות להגיע למכבי ת"א, כי דורון שפר יצא לדראפט של ה־NBA, עודד קטש אמר שהוא הולך לקולג' בארה"ב, וצביקה שרף רצה אותי. אבל בסוף שפר לא נבחר, קטש נשאר, ואני הרגשתי שזה לא המקום הנכון בשבילי. אז עברתי בהשאלה להפועל אילת. זאת היתה בחירה שלי, ואני לא מצטער עליה".
אז אתה בסך הכל קורבן של טיימינג? אחרי עידן קטשפר היית הופך לכוכב במכבי, מרוויח מאות אלפי דולרים בעונה וזוכה באליפויות ובגביעים.
"אני בכלל לא מרגיש שפיספסתי את מכבי או שהם פיספסו אותי, ואני לא רואה בעצמי קורבן. הפספוס היחיד שלי זה שלא שיחקתי ביורוליג, למעט עונה אחת עם ירושלים. לא קיבלתי הצעות מקבוצות במפעל הזה, וזה חסר לי".
כילד, לא חלמת לשחק במכבי?
"כשהייתי ילד, ואני עוד גדלתי בבית דתי, היה רק ערוץ אחד, וכולם ידעו רק מה זה מכבי בימי חמישי בגביע אירופה. אבל היום שחקן ישראלי חולם להיות ב־NBA, חולם אולי לשחק ביורוליג, לאו דווקא במכבי. השחקנים הישראלים עדיין שואפים כמובן להגיע למכבי, כי זה גם יורוליג וגם כסף טוב, אבל בניגוד לעבר, היום יש אלטרנטיבות. תראו את מקל, הוא הוכיח שהיום אפשר לזכות בתארים ולהגיע ל־NBA גם
מגלבוע/גליל וממכבי חיפה. אני לא חושב שהערך של מכבי ירד, אבל הצביון המיוחד שלהם כן".
אתה מדבר על זה שאין שם ישראלים?
"כן, אני חושב שמכבי איבדה את הזהות הישראלית שלה. אני חושב שהיא פוגעת בעצמה. יש לי חברים, אוהדים שרופים של מכבי, שלא נהנים מהקבוצה כבר כמה שנים. הם כל הזמן בהתלבטויות אם בכלל ללכת למשחקים. אני מאוד מעריך את מכבי ואת שמעון מזרחי, וכאחד שאוהב לנצח אני יודע להעריך מה זה להיות כל כך הרבה שנים בטופ מול כל הלחץ שמופעל עליהם. על זה אני מצדיע להם".
שמחת כשמכבי חיפה ניצחה את מכבי ת"א בגמר הליגה בעונה שעברה?
"כן. זה עושה עניין בליגה. אני לא רואה כל הזמן רק את הצד שלי, ואני לא מקונן על זה שלא הצלחתי לקחת מעולם אליפות. אני רואה באליפויות של קבוצות שהן לא מכבי שמחה לכדורסל הישראלי".
אבל מה איתך? לא צובט לך שדווקא התואר הזה חסר?
"בשביל זה חזרתי בעונה שעברה לירושלים. היתה לנו קבוצה לאליפות, טובה יותר גם ממכבי ת"א וגם ממכבי חיפה, אבל העסק פשוט לא התחבר. איבדנו את הכיף. זה היה פספוס גדול".
נס ציונה היא הקבוצה העשירית בקריירה הארוכה שלו. מדוע מעולם לא הצליח למצוא בית קבוע? קשה לו להסביר. "כל קבוצה שהייתי בה הפכה לבית שלי", הוא צוחק, "אבל יש מקום אחד, שאם הייתי יכול, הייתי נשאר בו כל הקריירה - וזה הפועל ת"א. אם היה לי מזל והם לא היו הולכים לפירוק, זה היה המקום הכי חם עבורי. מקום עם מסורת, עם אוהדים, מקום שהיה נכון בשבילי. חבל לי מאוד שהם עלו וירדו, קמו ונפלו בכל פעם מחדש". כשהוא מדבר על הפועל, ההתרגשות ניכרת בקולו.
איך זה שהפועל חזרה לליגה כבר בשנה שעברה, ואתה לא חזרת אליה?
"זה פשוט לא קרה, לצערי. זאת היתה יכולה להיות סגירת מעגל מושלמת, כי התחלתי שם את הקריירה בליגה הבכירה. הלב שלי יודע שזה יכול להיות משהו מאוד יפה. יום אחרי שאפרוש, אהיה אוהד הפועל ת"א".
בוא נציג מצב היפותטי. ערב העונה האחרונה שלך אתה מקבל הצעות ממכבי ת"א ומהפועל ת"א. מה תעשה?
טפירו מופתע מהשאלה. יותר מדקה הוא מסתכל עלינו בחצי חיוך ולא עונה, ואז משחק פינג פונג של שאלות ותשובות, בתקווה שנחלץ אותו מהמבוכה שאחזה בו.
"אתם מתכוונים שמכבי אומרים לי, שב אצלנו על הספסל?"
לא. שהם אומרים, בוא תשחק עשר דקות, תתרום מהניסיון שלך.
"וגם מהפועל אותה הצעה?"
גם מהפועל.
"וזו שנה אחרונה?"
כן.
"שאלה טובה".
תודה.
הוא נאנח, מסתכל לשמיים. אולי היושב במרומים יחלץ אותו.
"והפועל הולכים חזק?"
ודאי.
"לא, יש הפועל שבאים לך ויש להם תקציב כאילו..."
הפועל הולכים חזק.
"אז אני הולך להפועל".
הרגש מכריע.
"כן".
"אני הפחדן הכי גדול שיש"
הוא גדל בבית דתי בקריית אתא, הבן הצעיר ביותר של משה (76) החקלאי ויהודית (70), עקרת בית. יש לו ארבע אחיות ואח אחד. "להורים שלי היה מאוד חשוב שנלמד טוב, שנגיע לאוניברסיטה. אז אבא היה לוקח אותי ואת אחי בשש בבוקר לשדה שלו במושב תל עדשים, שבו הוא גידל ארטישוק, דלעת וחרשופים, ואומר לנו לעשות שורות של דלעת. איך עושים שורות? עושים קו, חופרים בור באדמה, מכניסים שלושה זרעונים, מכסים ושמים טיפה מים... ככה מאה דונם. אתה צריך לעשות שורה, שורה, שורה. אתם יודעים איזו עבודה זאת? בתשע הוא היה חוזר, ועוד לא הספקנו לעשות שורה אחת. היינו אומרים לו, 'אבא, בסדר, אנחנו נלמד, רק קח אותנו לבית הספר ואל תשאיר אותנו לעשות את העבודה הזאת'".
טפירו אולי כשל בדלעת ובחרשופים, אבל הילד שצמח לגובה רב (1.92 מ') גילה מגיל צעיר חוש מצוין לכדורסל, והפליא לצלוף לסל מכל עמדה כששיחק עם החברים בשכונה. "הייתי ילד היפראקטיבי, למרות שלא אובחנתי. שיחקתי בקבוצות הילדים של אליצור קריית אתא, עד שאחד המאמנים שלי בא להוריי כשעליתי לכיתה י', ואמר להם: 'תנו לילד ללכת לתיכון אורט קריית ביאליק' במקום לישיבה'. היתה שם קבוצת כדורסל מעולה, שזכתה באליפות העולם, עם גיא גודס וקורן אמישה. זה לא היה פשוט בשביל ההורים שלי, אנחנו משפחה דתית, אבל הם הצליחו לזרום עם זה. אני מאוד מעריך אותם על זה".
מתי הורדת את הכיפה?
"בכיתה י"ב התחלתי להוריד את הכיפה בבית הספר, וכשחזרתי הביתה החזרתי אותה לראש. אמא שלי לא פראיירית, היא ידעה, אבל לא אמרה כלום. יום שישי אחד, החבר'ה הציעו שאני אצא איתם בערב. עד אז בחיים לא נסעתי בשבת. אחרי הקידוש והארוחה הם אספו אותי ממקום קצת מרוחק, ואני לא אשכח את זה לעולם. רעדתי מפחד, הייתי קפוא ומלא חרדות כל הלילה. הייתי בטוח שהולך לקרות לנו משהו, שתהיה לנו תאונה בדרך ושההורים שלי יבואו לבקר אותי בבית חולים וככה יגלו שחיללתי שבת. חשבתי שהשמיים נופלים באותו ערב".
טפירו התמיד בכדורסל, וככל שהלך רחוק עם הכדור, כך הלך והתרחק מהדת. "אבא ואמא נאלצו לקבל את זה. גם אחי הגדול ועוד אחות שלנו כבר לא דתיים. שלוש האחיות הנוספות עדיין כן. ההורים התאכזבו קצת, ובהתחלה פחות ראו אותי משחק, אבל אחרי זה אבא שלי בא לכל משחק שלי ואמא שלי רצה בכל בוקר למכולת כדי לקרוא עלי במדורי הספורט בעיתון. אני חושב שהם גאים בי, אבל אם תשאלו את אמא שלי היא תגיד לכם עד היום שהיא היתה מעדיפה שאהיה תלמיד ישיבה".
במהלך המשחקים הוא מרבה להשתעל. "שאלו אותי אם זה סימון לתרגיל, אבל זה לא. יש לי פוליפים גדולים באף, והייתי אמור לעבור ניתוח כבר בגיל 18. אני הפחדן הכי גדול שיש, אז לא עשיתי את הניתוח, ולפעמים לא נכנס לי אוויר וזה גורם לי שיעולים. זה לא מפריע לי לשחק".
אתה השחקן הישראלי הכי טוב בליגה?
משלב את ידיו ומניח אותן מאחורי הראש. "כמה שנים אני מחכה לשאלה הזאת", הוא צוחק. "אתם רוצים כותרת, הא?"
רק את האמת.
"אני הכי מנוסה בליגה".
זהו? מי יותר טוב ממך?
"לא יודע".
תתאמץ.
"טוב, צריך לחלק את זה. אני חושב שאני השחקן עם הכי הרבה ראש וניסיון בליגה. יש כאלה שהם יותר אתלטיים ממני או שומרים יותר טוב. אני הכי טוב בחשיבה ובהסתכלות על המשחק. זה מה שבאמת משאיר אותי לשחק בגיל שלי".
בינתיים, השחקנים הצעירים של נס ציונה נהנים מהניסיון שלו. מספר 12 בכתום הפך מהר מאוד למנטור שלהם, כמעט עוזר המאמן במגרש ובחדר ההלבשה. "זאת קבוצה בריאה ושמחה עם רעב גדול", אומר טפירו. "אתה רואה את המשפחות שבאות למשחקים, את הטירוף שאחז בעיר הזאת, את האנרגיה הנהדרת - וזה ממש מקסים. אני נוסע לשם לפעמים פעמיים ביום מתל אביב, לאימונים, וממש מאושר לראות את החבר'ה. לפעמים אני נשאר לצהריים אצל טל דן. זה כיף להיות כל פעם עם צעירים נחושים ומוכשרים כאלה, לחלק להם עצות, לתת מעצמי וממה שעברתי בקריירה.
"אחרי המשחק עם מכבי ת"א, למשל, כשכל התקשורת חגגה סביבנו וכל העיר היתה בטירוף, הלכתי לעופר ברקוביץ', המנהל המקצועי, ולנדב זילברשטיין המאמן, ואמרתי להם - תביאו לכאן מנוף, צריך להוריד מייד את החבר'ה לקרקע. לדבר איתם, להרגיע. אני רואה בזה חלק מהתפקיד שלי בקבוצה. הייתי בטוח שבמשחק הבא, נגד הפועל ת"א, נתרסק. אחרי שניצחנו הייתי מאושר, כי הבנתי שאנחנו בכיוון הנכון מבחינה מנטלית".
אתה מדבר הרבה עם השחקנים?
"המון. אני אומר להם שרק הראש והחשיבה יקבעו להם את היכולת. כלומר, גם אם הפסדת, אל תוריד את הראש, תמיד תאמין שאפשר לתקן. גם אם קטלו אותך בעיתון, אתה לא נשבר. אני גם צועק לפעמים, על המגרש ומחוצה לו".
המאמנים מתייעצים איתך?
"לפעמים, אבל יש הפרדה ברורה, כל אחד עושה את התפקיד שלו, ולא משנה הגיל או הרקע שלו בכדורסל. יש לי סוד גדול שהולך איתי כל השנים, אבל אני מוכן לחשוף אותו. אני חושב שחייבים לשחק על החולשות של היריב. אם יש לקבוצה היריבה בעיה עם הגבוהים - תשחק על זה שבעים פעמים בערב. רכז לא טוב? לך על זה. גם אם הוא שם בהתחלה שלוש שלשות, תן לו את המרחק כי הוא יחטיא בזריקות הבאות. לא מעט קבוצות ששיחקתי בהן הלכו על השיטה הזאת, וזה הביא ניצחונות מדהימים".
"הילדים? שילכו לכדורגל"
את אשתו ענבל (32) הכיר לפני 12 שנים, כששיחק בירושלים, והיא היתה אוהדת שרופה של הקבוצה. "היא באה עם אבא שלה למשחקים, ויום אחד ראיתי אותה במועדון סלסה. חבר שלי, אוהד שרוף של הקבוצה, עשה לי שיחת ועידה עם אבא שלה, ואחרי שדיברתי איתו הם נתנו לי את הטלפון שלה".
אחרי שלוש שנים התחתנו. היום הם הורים של אור (בן 8), ליה (בת 5 וחצי) ודור התינוק, שנולד לפני חמישה חודשים. "ענבל לא עובדת, היא בבית עם הילדים, וזה לא קל להתפרנס רק ממשכורת אחת. בשנים האחרונות הרווחתי בממוצע 100 אלף דולר לעונה, ועם זה קשה להסתדר כאן. למזלי, בשנים הטובות שלי הצלחתי לרכוש בית או שניים שאני משכיר, כך שאני חי גם מהכדורסל וגם משכר הדירה. כבר שש־שבע שנים אני מוטרד ממה אתפרנס אחרי הפרישה שלי. עשיתי קורס מאמנים, זה בהחלט כיוון שאני חושב עליו, אבל אני לא יודע אם אעבוד בזה. עוד לא התבייתתי על משהו. אולי אעסוק בנדל"ן, שזה תחום שאני מאוד אוהב".
טפירו מעולם לא היה השחקן הכי גבוה או הכי אתלטי. כשהחל את דרכו בבוגרים של הפועל ת"א, רוב חבריו בעירוני נס ציונה למדו בבית הספר היסודי. היו קלעים טובים ממנו ורכזים מהירים ממנו, ובכל זאת הוא עדיין כאן, מסתכל על הליגה מלמעלה. העונה הבאה תהיה העשרים שלו בליגת העל. איך הוא עושה את זה?
"אני עובד השנה באימונים הכי קשה שעבדתי אי פעם. הגיל עושה את שלו, גם התנועות והחדות של הגוף זה לא מה שהיה, אבל אני לא נכנע לעניין הזה. אני מתאמן יותר בחדר כושר, אני בא לפני האימון ועושה הרבה מתיחות, ונשאר תמיד אחרי האימון לזרוק לסל. אין יום שאני לא מתאמן. ויש לי עוד סוד: כל שנה אני משתדל לרדת עוד שני ק"ג. אני מאוד פוחד להשמין. מזהירים אותי שאחרי הפרישה יש קטע כזה, שממש משמינים. הנה, זאת הסיבה שאני לא פורש".
ואתה גם פוחד שלא תדע מה לעשות עם עצמך ביום שאחרי?
"אני לא אשקר, יש גם פחד מהפרישה, כי לשחק כדורסל זה מה שאני יודע לעשות, וזה מה שאני עושה מאז שהייתי ילד. אבל אני נשאר כי אני פשוט אוהב את המשחק הזה. רק הראש שלי יקבע מתי אפרוש, לא הגוף. אני מרגיש שאני עדיין כמו ילד. אז מה אם אני בן 38. יש לי עדיין שטויות של ילד. בזמן החימום לפני המשחק, רגע לפני התדריך האחרון עם המאמן, יש לי אמונה טפלה שאני חייב לקלוע את הזריקה האחרונה כדי שננצח. יש לי את התשוקה הזאת לנצח, גם במשחק ליגה, גם בגמר גביע וגם בהתערבות בסוף אימון. לפעמים אני רואה את הבן שלי משחק עם חברים ואומר לעצמי, 'יו, אני בדיוק כמוהם'".
היית רוצה שהילדים שלך ילכו בדרכך? יש לא מעט דוגמאות לילדים של כדורסלנים שהפכו בעצמם לשחקנים.
"לא, אני חושב שזה לא טוב שהם יהיו כדורסלנים, כי אז יהיה עליהם כל הזמן לחץ להיות כמו אבא. אני רואה בנים־של שלא הצליחו להגיע לרמה של אבא שלהם כשבחרו באותו ענף ספורט. אולי דווקא שילכו לכדורגל, שם הם יוכלו להצליח בלי קשר אלי".
מאוד חשוב לו להיות מעורב בכל פרט בגידול ילדיו. הוא קם ברבע לשבע בבוקר, מעיר את הילדים הגדולים, מכין להם סנדוויצ'ים ולוקח אותם לבית הספר ולגן. "אני עושה עם אור שיעורי בית, אבל תמיד עושה בדיקה כפולה, מהפחד שיקרה לי מה שקרה לאיצקו ב'רמזור': הילדה שלו הלכה לבית הספר ואמרו לה ששיעורי הבית שגויים, אז היא אמרה שהיא תגיד לאבא".
עוד הוא מדבר, ומגיע בנו הגדול אור, כדורסל בידו, רץ לשחק עם חבר בקאנטרי הסמוך. "יום אחד היינו בקאנטרי והיו שם שלושה ילדים מכיתה ד' ששיחקו כדורסל. אור ביקש שאצטרף אליו ונשחק נגדם. אמרתי לו, 'תשחק לבד, זה בסדר'. הוא תפס את הכדור ופירפר אותם, עשה להם בית ספר. לא יכולתי להוריד את החיוך מהפרצוף".
עברת כל כך הרבה בקריירה. חוץ מאליפות, נשארו לך עוד אתגרים, עוד פסגות לכבוש?
"מיקי ברקוביץ' שיחק בליגה עד גיל 41. אני הולך לשבור את השיא שלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו