האנשים שמאחורי ה"מכתבים למערכת"

"האיש אשר ישלח מכתבו אלי להדפיסו, בל יכחיד ממני שמו ושם עירו וארצו, ויודיעני - אם רצונו שיקרא שמו על דבריו, אם לא". כך כתב עורך עיתון "המגיד", אליעזר ליפמן־זילברמן ז"ל, בפנייה נרגשת לקוראיו ב־1856.

157 שנים חלפו מאז - ומדור המכתבים למערכת עדיין איתנו. גם בעידן שבו כל בעל מקלדת הופך לטוקבקיסט וכל בעל דעה פותח בלוג שבו הוא משחרר את חרצובות לשונו, כותבי המכתבים עדיין שומרים על מקומם הייחודי. שפתם עשירה, דבריהם אינם מתלהמים ודעותיהם נותרו נחרצות. חלקם הגדול כבר לא שולח את המכתבים בדואר, אפילו לא בפקס: גם להם יש כבר תיבת אי־מייל. אבל אם יש דבר אחד שיכול להוציא אותם באמת משלוותם, הרי זו ההשוואה לטוקבקיסטים בני דורנו.

*   *   *

בשעה 5 בכל בוקר מתיישב אודי בוך (69) בחדר העבודה בביתו שבחיפה. מסביבו מחשב, טלוויזיה, רדיו וארבעה עיתונים, שלא מכבר נפלטו ממכונות הדפוס והגיעו אל סף דלתו. לצידו אוסף מקטרות, אחת מהן מונחת בין שיניו. הוא מאזין לשידור, מעלעל בדפים, ובמוחו הקודח עולים רעיונות מקוריים. בתוך זמן לא רב משוגר מתיבת האי־מייל שלו מכתב למערכת. אחרי הכל, בוך הוא אחד הישראלים שזכו להיכנס לספר השיאים של גינס, בדיוק בגלל הסיבה הזו: בשנת 2001 הופיעו לא פחות מ־131 ממכתביו בעיתונות. "עד היום כתבתי כ־10,000 מכתבים, ו־1,600 מתוכם פורסמו". אבל מי סופר.

באותה שעה, ובאותה עיר, יושב משה בודק (84) במטבח ביתו ולוגם כוס קפה. כשהוא שומע מבעד לדלת את רעש נחיתת העיתון, הוא ממהר לאסוף אותו. "עוד לפני שאני מסיים לשתות, כבר יש לי נושא או שניים לכתוב עליהם". אז הוא מתיישב בחדר המחשב, מקליד ומדפיס את אשר על ליבו, וממהר לשלוח למערכת. בודק עבד כל חייו כמורה לתנ"ך ולתושב"ע בתיכון עירוני כללי בחיפה, ופרש לגמלאות לפני 15 שנים. "אני מסייע לאשתי, לילדיי ולנכדיי, ומנסה לתקן את העולם", הוא מעיד על עצמו.

אריק קרמר (56) מירושלים ממהר להבהיר שהוא לא פנסיונר. הוא מנהל חנות ספרים. "את היום אני מתחיל בכלל בלי עיתון. יושב בבוקר עם אשתי, שותים יחד קפה לפני היציאה לעבודה. זה לא שאני מחפש נושאים להגיב עליהם. אני לא אובססיבי, ברוך השם. בדרך כלל, מאוחר בלילה, כשיש לי מה לתרום או כשאני חש שנעשה עוול שדורש תיקון, אני נכנס למחשב וכותב. את מה שיוצא, אני שולח".

ציפי לידר, גם היא ירושלמית בשנות ה־50 לחייה, שלחה לפני 20 שנה מכתב תלונה למערכת על מכונת כביסה. מאז הפכו מכתביה לחלק מהשיגרה היום־יומית בחייה. "בהתחלה כתבתי תחת שם בדוי, אבל מהר מאוד 'יצאתי מהארון'", היא אומרת. "כשכתבתי מכתבים למקומונים ירושלמיים האשימו אותי שאני 'שתולה' של המערכת".

לידר, קרמר, בודק ובוך הם כמה מהכותבים הקבועים בעיתונות העברית. אין להם תעודות עיתונאי, הם לא מועסקים על ידי אף אחת מהמערכות ואינם מקבלים שכר עבור כתיבתם. ובכל זאת, אין מפיק או עורך שאינו מכיר את שמותיהם: הם הכותבים האדוקים שמאחורי המדור הוותיק "מכתבים למערכת", שמופיע מדי יום בכל עיתון, ובסופי שבוע בתחילתו של כל מוסף המכבד את עצמו. אף אחד מהם לא משתמש בשם בדוי, ובשבילם, כל פרסום הוא חגיגה, אף שהם כבר ותיקים בתחום.

אודי בוך, יועץ ארגוני וסב לשלוש נכדות, מספר שכל מכתביו שמורים ומתויקים - "גם מקור וגם צילום. אני שומר גם את כל אלה שלא פורסמו. כשאני רואה שאחד ממכתביי פורסם, זה עושה לי את היום".

הטבעת חותם על החברה?

"נדמה לי שאני הראשון שטבע את המושג 'מלחמת לבנון השנייה' ב־2006, והייתי זה שהדביק למשטרה ולרכבת את הכינויים 'משטרע' ו'רקבת'. לפני שש שנים קיבצתי 462 מכתבים לספר, כדי להציג מראה מול החברה הישראלית במגוון נושאים שנוגעים לכל אדם במדינה. אלה הכותבים מכתבים באופן קבוע הם לרוב אנשים דעתנים, נחושים ואכפתיים, שרוצים להשפיע בדרך שיכול להשפיע האדם הקטן - דרך המדיה. על כותבי המכתבים נאמר: קול המון כקול שדי. הם קולו האמיתי של הציבור".

"שוב פעם הנודניק הזה?"

משה בודק, גם הוא כבר סבא, כתב עד היום אלפי מכתבים. את אלה שפורסמו הוא גוזר ומתייק באדיקות; גם אלה שנשארו על שולחן העריכה מתויקים בנוסחם המקורי.

"אני עדיין מתמלא שמחה בכל פעם שאני רואה את שמי מודפס בעיתון. כמי שנמנה עם דור לוחמי תש"ח, בעל ידע רב וזיכרון, כותב אני מכתבים מקוריים למדי. כאשר הללו מתפרסמים, יודע אני שמכריי קוראים אותם ובדרך כלל נהנים, משום שמכתביי מבטאים גם את רחשי ליבם".

גם ציפי לידר מתייקת את המכתבים שמתפרסמים. "אני לא מתלהבת כשאני רואה את שמי מופיע בעיתון, אבל בהחלט שמחה שהמסר עבר לציבור. איך אומרים, מרוב מכתבים לא רואים את היער. בהחלט ייתכן שכמה מהמכתבים תרמו להזיז כמה דברים בתחומים שונים. מפעם לפעם אני מקבלת פידבקים אוהדים ומעודדים על מכתביי - בטלפון, באי־מייל וגם בתגוביות, טוקבקים. יש גם תגובות שליליות. זה קורה בעיקר בטוקבקים משתלחים, למרות שהביקורת לעיתים עניינית. מדור המכתבים במקומונים הירושלמיים הפך לא פעם לזירת עימותים ביני לבין קוראים שונים".

אריק קרמר, הצעיר שבחבורה ובעצמו סב לעשרה, הוא גם בעל הוותק המועט ביותר - רק חמש שנים, שבמהלכן, הוא מעריך, כתב כ־200 מכתבים ("לא ספרתי"). בעבר היה כותב קטעים הומוריסטיים בחרוזים לאירועים משפחתיים.

בניגוד לאחרים, הוא נשבע שאינו שומר את המכתבים המתפרסמים, "לא צריך להגזים. אני מניח שאפשר למצוא אותם בגוגל, אבל למה שמישהו ירצה לחפש? העורכים והמפיקים מכירים את שמי ואת דעותיי, אבל אני מקווה שזה לא מגיע למצב שהם אומרים 'שוב פעם הנודניק הזה?'"

איך החברים וקרובי המשפחה מגיבים לתחביב שלכם?

קרמר: "אני מקבל תגובות מכל מיני סוגים. במשפחה מתבדחים על חשבוני, ויש כאלה שכבר הפכו אותי לסלב. אבל זה בסך הכל תחביב חביב. אם מישהו אי שם קרא את מה שכתבתי ושינה את דעתו - אני שמח". 

לידר: "אני יודעת על שישה קוראים שנוהגים לעקוב אחר מכתביי, אבל אם לשפוט לפי התגובות שמגיעות אלי, יש יותר. יוצא לי לכתוב כל שבוע מספר מכתבים דו־ספרתי, אבל אני לא סופרת. אין הברכה שֹורה אלא בדברים הסמויים מן העין. לא אטעה אם אומר שמספר המכתבים שכתבתי כבר עבר את האלף".

בוך: "רבים, רבים עוקבים אחרי המכתבים שלי. יש לי רשימת תפוצה של כ־200 מכותבים, שמקבלים ממני ישירות באי־מייל את המכתבים שמתפרסמים, כמעט בזמן אמת. אבל בכל מקום רבים מזהים אותי ומזכירים את מכתביי. אני נתקל בכל מקום באנשים, שכאשר הם שומעים את שמי, אומרים שהם מכירים אותי מהמכתבים. נוכחתי שרבים מעדיפים מכתבים קצרים, תכליתיים ומושחזים על פני מאמרים מייגעים של 'מומחים'".

בודק: "לעיתים אני כותב טוקבקים באתרי האינטרנט הפוליטיים, ושם אני זוכה לקיתונות של שופכין, עקב העובדה שאני מזדהה בשמי המלא, ללא כינויים או שמות כוזבים. לזכותם של המגדפים ייאמר שהם אינם מזדהים בשמם, וכנראה מתביישים קמעה. יום אחד התקשר אלי אלמוני בטלפון והחל לצעוק בזו הלשון: 'לכו לפולניה, מי זקוק לכם כאן, תחי מורשת רבין!' אולי אמר כך עקב העובדה שבטוקבקים שונים אני מציין את העובדה שאני יליד פולין".

"הוציאו עלי חוזה"

קשה למצוא נושא שעליו איש מהחבורה לעולם לא יחווה את דעתו, ולכן הם "מושכים אש" במקרים רבים. הם משקיעים בין שעה לשעתיים ביום בכתיבת המכתבים, אבל בוך אומר כי "יש שבועות שבהם אני כותב בכל יום, ויש שבועות שבהם איני כותב כלל". לידר כותבת בדירתה, על גבי המחשב הנייד, בספונטניות - "תוך כדי רפרוף בעיתון אני מגלה נושאים 'בוערים' שקרובים לליבי ומגיבה עליהם. יש לי במוח תבנית מוכנה של מכתב - ומה שנשאר לי הוא להעלות אותו במחשב. מהמוח היישר למקלדת".

בודק החל בקריירת הכתיבה שלו לפני כ־30 שנים, אחרי מלחמת לבנון הראשונה. "הנני איש פוליטי משחר נעוריי", מספר האיש שבגיל 18, כלוחם זוטר באצ"ל, היה מעורב בטבח בתי הזיקוק בחיפה ונחטף על ידי אנשי ההגנה. "הפוליטיקה זורמת בעורקיי. המכתבים, שבהם מבטא אני את השקפותיי הפוליטיות הברורות וחושף את פרצופם של שונאי ישראל מבית ומחוץ, גורמים לי לנחת רוח.

"אני חושש שבעיתון 'הארץ' הוציאו עלי חוזה, ובאופן עקבי הם אינם מפרסמים את מכתביי, אולי עקב העובדה שהנני מתחשבן מדי פעם עם גדעון לוי ועמירה הס. זכור לי שפורסמה שם פעם כתבה על יגאל עמיר, וכל אימת שהוזכר שמו, הוסיפו את המילה 'הרוצח'. כתבתי מכתב וטענתי שאם כך, יש להוסיף זאת גם למרצחים הערבים שדמֵי נקיים בידיהם. על כך קיבלתי תגובה חריפה מאוד, שאיני זוכר בדיוק את תוכנה. בכלל, הישראלים, כידוע, הם חובבי תיאוריות קונספירציה. פעם צירפו לשמי עוד שני כותבים קבועים, וטענו שאנו בעצם איש אחד".

קרמר דווקא מנסה במכתביו להרגיע את הרוחות. "שכחנו שכולנו אחים, ורבים מהמכתבים שכתבתי עד היום הביעו תרעומת על שנאת החינם בחברה שלנו. הקוטביות הזו היא שורש כל הרע: ימנים נגד שמאלנים, דתיים נגד חילונים. אני שמח כשאומרים לי 'וואלה, לקחת לי את המילים מהפה' או 'הרגזת אותי'. זה קורה לא מעט כשאני מתבטא בנושאים פוליטיים, ובעיקר בנושא המתח בין דתיים־לאומיים לחרדים. כחובש כיפה סרוגה, זה נושא שמעסיק אותי הרבה יחסית. אני משתדל לכתוב ברוח חיובית, ושולח מכתבים ל'ישראל היום' ול'בשבע', ולעיתים רחוקות גם ל'מעריב' ולעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת. יש כותב אחד שאני נהנה להגיב לטוריו המצוינים, וזהו ג'קי לוי".

בוך: "אני התחלתי לכתוב לפני 16 שנים, כשהייתי בלונדון. ראיתי ב'ידיעות' כתבה משם, וידעתי שהיא אינה נכונה. הגבתי, וזה היה המכתב הראשון שלי שפורסם בעיתונות הישראלית הכתובה. לאחר הרצח של גדי ויכמן בבאר שבע, המפכ"ל הישעה את השוטרת ששיקרה שבאה למקום לפני הרצח. זו היתה שוטרת חדשה, ואני כתבתי בציניות שדווקא מגיע לה צל"ש, על כך שהיא הטמיעה במהירות את אורחות המשטרה, ודווקא את המפכ"ל יש להשעות, כי הוא מנותק ולא יודע מהי התרבות הארגונית שם. משטרע, כבר אמרתי? קיבלתי על המכתב הזה תגובות מיוחדות בפורומים שונים שבהם הייתי נוכח. לא כולם אהבו את זה".

אם אתם כל כך אוהבים לכתוב, למה לא הלכתם לעבוד כעיתונאים?

לידר: "הייתי בעבר חברת מערכת במקומון 'קול הקטמונים', פירסמתי שירים בבמות ספרותיות שונות, ואף חיברתי ספר שירים. יש לי גם בלוגים באתר 'ניוז 1' ובאתר השירה 'הד הזמיר', שהקמתי בעצמי. אין לי חלום להפוך למפורסמת או לקבל תפקיד בעולם התקשורת. אני אוהבת להישאר תמיד מאחורי הקלעים".

בודק: "בשעתו ביקשתי ממקומונים להקצות לי פינה שבועית, כי יש לי מה לכתוב. נעניתי בשלילה".

קרמר: "יש לי חלום רטוב אחד לפנסיה - וזה להפוך לכותב בעצמי, עיתונאי או סופר. הייתי שמח לכתוב טור ציני".

בוך: "אם יש תפקיד שלעולם לא אוכל לסרב לו, זה להשתתף בקביעות בתוכנית אקטואליה כלשהי".

יש סיכוי שביום מן הימים נמצא אתכם משתתפים באחת מתוכניות הריאליטי?

בודק: "אני לא צופה בהן, ודאי שלעולם לא אשתתף באחת מהן, אבל אשמח להתארח בתוכנית תרבותית בערוץ הראשון או ברדיו".

בוך: "רבים אומרים לי ללכת ל'האח הגדול', אך מהדקות הבודדות שראיתי, לא נראה לי שאציע את עצמי לשם. עם זאת, אני לא פוסל את האפשרות שאלך פעם ל'המירוץ למיליון'... יש לי ניסיון רב, וראיתי עולם".

ומה אתם, ככותבי מכתבים, הייתם כותבים במכתב תגובה לכתבה הזאת?

קרמר: "אני כבר יכול להכתיב לך את המכתב שלי לגיליון הבא: תגידו, אתם באמת מאמינים שלמישהו יש זמן לקרוא את הגיגיכם הטרחניים, ועוד באותיות כאלה זעירות?" 

*   *   *

[image gallery]

מנהיג יקר

מחיר דירתו של אהוד ברק מזכיר לי נשכחות. לדוד בן־גוריון היתה דירה קטנה ברחוב קק"ל בתל אביב, לגולדה מאיר היתה דירה ישנה בבית ישן באותה עיר בשכונת רמת אביב ג', לפנחס ספיר היתה דירת שיכון בכפר סבא, ואחרון חביב - למנחם בגין, מנהיג הליכוד, היתה דירה בדמי מפתח, ואשר על כן לאחר שהתפטר מראשות הממשלה שכרו לו ידידיו דירה ברחוב צמח. איזה הבדל בין המנהיגים של פעם למנהיגים של היום.

משה בודק, חיפה

14.10.2009

*   *   *

[image gallery]

הזבוב והשור

משל ידוע מספר על זבוב שנח לו מעדנות על פני השור, שחרש את השדה יום שלם בעמל רב. בתום העבודה התפאר הזבוב לעיני עוברים ושבים: רְאו את פרי עמלי הקשה, שעבדתי מבוקר עד ערב בשדה. 

כלפי מי דברים אמורים? יאיר לפיד, איך לא. לאחרונה התבשרנו שהגירעון התקציבי נמצא במגמת ירידה. הנתונים מתייחסים לשנת 2012, עת יובל שטייניץ כיהן כשר האוצר. אולם מי מיהר לקצור את הקרדיט? ניחשתם נכון, יורשו, שר האוצר הטרי, יאיר לפיד. 

עם כל הכבוד לשר, נכון שתדמיתו הציבורית בשפל, והוא זקוק להישגים כאוויר לנשימה. ונכון שלהצלחה יש אבות רבים, אך לפיד לא נמנה עימם, אלא קודמו שטייניץ, שהזיע קשה. הרצון להתפאר בהישגים של אחרים, בדומה לזבוב שעל השור, הוא לא מכובד, ולא מוסיף נקודות בדעת הקהל. אז למה לעבוד על הציבור? האם לא היה די בעובדה שהבטיח כה רבות לבוחריו ולא קיים?

ציפי לידר, ירושלים

15.09.2013

*   *   *

[image gallery]

מלחמה שערה

רוח רעה עוברת בארץ, ובראשה: הדרת נשים. נשים מגורשות מקלפיות הצבעה, נשים מורדות ממקום מושבן באוטובוסים ציבוריים, נשים מורחקות מחדרי כושר, נשים מתועלות למדרכות נפרדות, לנשים אסור לשיר בפומבי, נשים מגודרות ומורחקות ופסלי נשים מנותצים. 

תופעה מכוערת זו לא תיפסק מאליה ורק תלך ותעצים. לכן על הציבור השפוי כולו ועל הנשים עצמן, שהן מחצית מהאוכלוסייה, להשיב מלחמה שערה מול ציבור אלים, שתלטן, אפל וחשוך זה.

אודי בוך, חיפה

22.12.2011

*   *   *

[image gallery]

הרפו מן השנאה העיוורת

עד מתי כבוד תורה וכבוד רבנים, ובמיוחד רבנים ציוניים וממלכתיים, יהיו למשיסה ולמרמס? במאמרה חסר הרסן מכנה גב' זהבה גלאון ("ישיבות ההסדר - הגולם קם על יוצרו") את חיילי ישיבות ההסדר "מיליציות", וכלשונה, "חיילים במשמרות מהפכה". דם ילדינו הטהורים, חיילי ישיבות ההסדר, הפזורים למאותיהם בבתי העלמין הצבאיים, זועק אלינו מן האדמה וקורא לגלאון ולשכמותה - הרף.

הרפו מן השנאה העיוורת. האין דרך אחרת לנהל ויכוח? האין אתם מבינים שאתם כורתים את הענף השברירי שעליו כולנו יושבים? האם לא הגיעה העת להוריד את ווליום השנאה? האם לא הגיע הזמן לנהל מחלוקת בצורה עניינית? או שמא אני נאיבי מדי? אולי אין באמת ויכוח כזה, ויש רק שנאה לא רציונלית, שלא לומר אנטישמית, תמהני.

אריק קרמר, ירושלים

19.12.2010

aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו