צביקה שרף כועס מאוד

צביקה שרף, אם היינו מראיינים אותך כמו שאתם מראיינים בתוכנית הספורט של 103FM, היינו שואלים איך זה שפיני גרשון עקף אותך בסיבוב והפך לפרשן של ערוץ 10 וערוץ הספורט?

"בערוץ 10 הייתי רק ארבעה חודשים, אחרי שעפר שלח הלך לפוליטיקה. את העוול הגדול לא עשו לי אלא לניב רסקין, שהוחלף ביורם ארבל. בא לערוץ מנכ"ל חדש והחליט מה שהחליט. לא הודיעו לי בכלל, קראתי על זה בעיתון".

לא נעלבת?

"זה מה יש, זאת המדינה שלנו. אבל הסיפור האמיתי הוא ערוץ הספורט. עבדתי שם לא מעט שנים, הייתי נאמן למקום, הרגשתי שזה הבית שלי, ויום אחד הם פשוט תקעו לי סכין בגב. הם בגדו בי".

ומה תעשה מעכשיו בימי חמישי בערב?

"אראה את המשחקים של מכבי מהבית".

אז ביום חמישי הקרוב יתרווח שרף על הספה החומה בסלון שבפנטהאוז המרווח שלו בצפון צהלה, ידליק את טלוויזיית 60 האינץ' הענקית ויצפה במשחק הראשון של מכבי ת"א בוויטוריה שבספרד, בפתיחת עונת היורוליג החדשה. הוא ישעין את ראשו על הכרית, יניח את רגליו בקצה הספה, וגם יקפוץ וישאג בכל פעם שהצהובים יקלעו. חמש שנים חלפו מאז נדחק החוצה מהמועדון שבו גדל ושבשורותיו אימן 11 עונות, והוא עדיין אוהד שרוף: "את זה אי אפשר לקחת ממני". אפילו הרצועה בשעון היד שלו צהובה. אבל על זה שלקחו ממנו את כיסא הפרשן קשה לו להבליג.

שרף הוא איש של שחור ולבן, טובים ורעים. עכשיו מעונן וסגרירי אצלו, והוא רותח. כשאנחנו מציבים לפניו את הסוגיות הבוערות שאיתן הוא מתמודד עכשיו - הקרבות בהנהלת איגוד הכדורסל, מינוי דן חלוץ ליו"ר, תצוגות הנפל של נבחרת ישראל, תפקודה של שרת הספורט ואפילו היחסים שלו עם שמעון מזרחי - הוא מבהיר מייד שנזמין מכבי אש, ולא בטוח שגם הם יצליחו לכבות אותו אחרי שיגיד את כל מה שעל ליבו. צביקה כמו צביקה, מדבר בקול הכי רם שלו, עד שלפעמים, הוא מספר, "השכנים שלי מבקשים ממני קצת להחליש". 

אנחנו יושבים במרפסת רחבת הידיים שלו בקומה השמינית. הרי השומרון נשקפים ממזרח, הים במערב, רמת השרון והרצליה מצפון. ביום טוב אפשר לראות גם את הרי ירושלים מבצבצים מדרום לחלון שבחדר השינה שלו. שרף, שיהיה בן 62 בעוד חודשיים, מספר שהשינה בלילות קשה עליו. הוא הולך לישון בחצות, אחרי שראה "חדשות הספורט", בדק באינטרנט את התוצאות של ליגות הכדורסל באירופה - "מי קלע, אחוזים וכאלה" - ואז, לפעמים, אחרי שעה של שינה, מתעורר חסר מנוחה והולך לחדר העבודה שלו. חושב, כותב לעצמו משהו שנזכר בו, וחוזר לישון. "זה אני, זה האופי שלי. אני קשה עם עצמי, והעקשנות הזאת גם פגעה בי בחיים. וגם עזרה לא מעט".

בשש בבוקר הוא כבר על הרגליים. עיתונים, אינטרנט. נראה שמעולם לא החמיץ מילה אחת שנכתבה במדורי הספורט. לובש טרנינג, נועל נעלי ספורט ויוצא לצעידת הבוקר בשכונה, שישה קילומטרים. שלוש פעמים בשבוע הוא משתתף בפאנל של תוכנית הספורט של 103FM עם מאיר איינשטיין, רון קופמן, משה פרימו ודני דבורין. לא הדבר הכי טבעי בשביל מישהו כמו שרף, להשתתף בתוכנית שכולה התלהמות וצעקות ולא פעם גם גידופים. "מה אתם רוצים, שאני לא אעבוד?" הוא מתגונן. "זה חלק מהפרנסה שלי, הלוואי שהייתי יכול לעשות את זה כל יום, לא רק שלוש פעמים בשבוע. יש תרבות של ויכוחים, זה הטרנד בארץ. עובדה שזאת תוכנית הספורט הכי פופולרית". 

אתה מרגיש נוח לשבת שם ליד קופמן ולשמוע אותו קורע לגזרים את המרואיינים?

"אני מאוד אוהב את האנשים שעובדים איתי. אני אומר את הדברים בדרך שלי, יש אחרים שאומרים בדרך שלהם. אני מנסה לשאול את השאלות המקצועיות, לפעמים מנסה להרגיע את העניינים. לפעמים יש בינינו ויכוחים. אני לא מרגיש שאני המורה של קופמן, הוא בעיתונות יותר שנים ממני, ולא אני האיש שצריך לכוון אותו".

כשקופמן מראיין את יו"ר איגוד הג'ודו, משה פונטי, וקורא לו "חנווני, צא מהמכולת", או שואל אותו "מה עם כדור, לקחת משהו?" ו"אולי נזרוק אותו לאלף עזאזל" - זאת לא חציית גבול? אתה ישבת שם ולא פצית פה.

"לכל ראיון יש שני צדדים, ושניהם היו אגרסיביים. פונטי הוא לא בדיוק נציגנו באו"ם. הוא בא להראות לקופמן מי הגבר, וקופמן לא יכול לשתוק במצב כזה. היה ראיון מקדים ביניהם חודש וחצי לפני כן בשידור, ואני חושב שפונטי בא להיות לעומתי. שניהם גררו את זה. ישבתי באולפן וקיבלתי במהלך הראיון הזה 20 סמסים. חלק תמכו בקופמן וחלק בפונטי, והיו גם כאלה שאמרו שצריך לסיים את הראיון. אנחנו, המראיינים האחרים, זזנו הצידה, והם היו ראש בראש. בשלב מסוים ניסיתי להעביר נושא, אבל אף אחד לא שמע אותי בלהט הזה. אני לא הבוס שם".

אתה איש חינוך, מנהל בית הספר למאמנים בווינגייט, אימנת ילדים וגידלת דורות שלמים של כדורסלנים. אתה לא חושש שהתרבות הזאת תחלחל לבני נוער?

"בתיאוריה זה יפה וצדקני לרצות שהכל יתנהל על מי מנוחות, אבל הספורט לא מתנהל ככה. גם מאמנים צועקים, מתנהגים באגרסיביות, מענישים, אני לא רוצה להגיד מקללים. זה לא שיעור מוסיקה. אתם שואלים אם זה תורם לספורט או שזה סתם בידור, ואני שואל אם יש בכלל ספורט בארץ".

למה הדיחו אותך מערוץ הספורט?

"אני לא יודע. אני חושב שעשיתי את העבודה הכי טובה שאני יכול. היתה לי שיחה מאוד לא נעימה עם מנהל הערוץ, תומר תורג'מן. הוא אמר לי: 'אין לי טענות אליך על הרמה המקצועית, על ההשקעה שלך, לא עשית אף פעם בעיות בעבודה'. נלחמו בי גופים מתוך איגוד הכדורסל, שמחוברים לאנשים בערוץ הספורט ושפעלו כל הזמן כדי להדיח אותי משם. אז המנהל בא ואמר שיש לי ניגוד אינטרסים. רצו שאשאר ב'יציע העיתונות' ובעוד כל מיני תוכניות, אבל זה לא בסדר מה שהם עשו, אז לא נשארתי".

אתה ממשיך לצפות בערוץ הספורט?

"את 'יציע העיתונות' אני לא כל כך רואה. את המשחקים כן, אין לי מקום אחר לראות אותם". 

אתה כועס על פיני? רק לפני שנה השלמתם אחרי כמעט 20 שנות נתק.

"לא, אין לי טענות לפיני. אני לא רוצה לשפוט אותו, ואני לא משחק בסימולציות".

אם היית במקומו, היית לוקח את התפקיד?

"כשהייתי מגיע לגשר, הייתי מחליט אם אני עובר אותו או לא".

אתם בקשר?

"אנחנו לא מדברים כל יום, ולא כל היום, אבל כן, אנחנו בקשר".

במשחקי אליפות אירופה בחודש שעבר הוא לא דפק חשבון לאף אחד. קרא בשידור לשחקנים "דפקטים", "קוקסינלים".

"לכל אחד יש גישה משלו. הגישה שלי היא אחרת, אני מאמין ב'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. אבל זה עניין של השקפה".

אתה בעצמך, כמאמן, פוצצת ראיונות, רבת עם עיתונאים, נקלעת לוויכוח צעקני עם קופמן ב"יציע העיתונות". איך צביקה המאמן היה מתייחס לצביקה הפרשן והמראיין?

"בטח היינו רבים כמה פעמים".

בערוץ הספורט ובערוץ 10 בחרו שלא להגיב לדבריו של שרף.

"מכבי לא שווה מקום בגמר"

הוא לא מסתיר את החלום הכי גדול שלו - לעמוד שוב על הקווים במגרש הכדורסל. כבר שנתיים לא אימן, מאז עזב את ספרטק סנט פטרסבורג הרוסית בקיץ 2011. "אני מת לחזור לאמן, זה הדבר שהכי חסר לי בחיים", הוא אומר בשקט לא אופייני ומשפיל את מבטו.

הוא מודה שתוכניות הרדיו והטלוויזיה שבהן הוא משתתף בשנים האחרונות הן רק ברירת מחדל, כי אין לו הצעות מספיק טובות למידותיו. זה לא נותן לו מנוח. לאחרונה, הוא מספר, קיבל הצעה לאמן את נבחרת גאורגיה. ייתכן שיעבור אליה לקראת מוקדמות אליפות אירופה בקיץ הבא.

"אני עדיין חושב שאני מאמן טוב. הבעיה היא שאני לא יכול לאמן כל קבוצה. אני מקבל הצעות מקבוצות שאני לא חושב שאצליח בהן או שאיהנה. אנשים חושבים שעם תקציב מינימום של מיליון דולר הם יביאו את צביקה שרף, ומחר ינצחו את מכבי. אני צריך תנאי עבודה, שחקנים ברמה מסוימת, מועדון שאפשר להתאמן בו קשה, שאפשר לעשות אימוני בוקר. ואין כאלה".

יש את מכבי.

"זה לא ריאלי. אני כבר לא אהיה במכבי". 

למה בעצם?

"די. זה כבר לא יקרה יותר".

בגלל שלא האריכו לך את החוזה לפני חמש שנים? 

"אני חושב שהם עשו אז טעות. הם פגעו בי, הם פגעו במועדון. אמרתי להם את זה. הייתי מרוסק אחרי שהפסדנו את האליפות להפועל חולון, אבל חשבתי שאני צריך להמשיך".

אז למה לא המשכת?

"אני לא יודע, צריך לשאול אותם. אחר כך, באותו קיץ, פנו אלי והציעו לי לבוא בתפקיד ניהולי־

מקצועי לצד אפי בירנבוים. במהלך העונה, כשהחליטו לפטר את אפי, דיוויד פדרמן רצה שאחזור לאמן, אבל רק עד סוף העונה. הוא אמר לי: 'אני חייב להחזיר בעונה הבאה את פיני', אז עניתי לו שיחזיר את פיני כבר עכשיו".

מה לא עובד שם בשנים האחרונות?

"זו לא אותה מכבי שהולכת ליעד בנחישות ויודעת מה הכיוון שלה. יש שם יותר מדי קודקודים. יש את דני פדרמן ושי רקנאטי, שהם צד אחד, ודיוויד פדרמן ואודי רקנאטי, שהם צד שני. ויש את שמעון מזרחי, ויש את דיוויד בלאט, ויש את גיא גודס. לא נראה לי שיש שם ראש אחד. אין שם את הגיבוי ואת הייחודיות שאפיינו את המועדון בעבר". 

מה דעתך על בלאט?

"הוא מאמן טוב, איש כדורסל בכל רמ"ח איבריו. יש לו פלוסים ומינוסים, כמו לכל אחד מאיתנו. יש לו גישה שונה משלי לניהול משחק, שאני לא משתגע עליה. יותר מדי חילופים, יותר מדי רוטציה. אבל הוא מאמין בשיטה הזאת, והולך איתה לכל מקום. הוא לא שולף מהמותן, והוא מאוד יצירתי. לפעמים נראה שהוא קשור מאוד לשחקנים, ויש שנים שנראה שיש שם נתק". 

זה מה שקרה בשנה שעברה?

"אני חושב שכן".

אתה איבדת אליפות והלכת הביתה, גם פיני. אבל בלאט איבד אליפות ונשאר.

"יכול להיות שמכבי כבר לא יכלו להרשות לעצמם שוב את מה שעשו לפיני ולשלם שכר של שנה שלמה למאמן מפוטר בשביל שיישב בבית".

אתה היית יכול להישאר בקבוצה במצב כזה, כשאתה יודע שלא באמת רוצים אותך?

"לא יודע, אולי. זה מצב לא נעים. הרי הזמן הכי טוב לאמן את מכבי זה בקיץ... הצרות מתחילות כשמתחילים המשחקים. מכבי תכחיש שאם לא היה לדיוויד חוזה לעוד עונה הוא כבר לא היה שם, אבל ברור שיש פה בעיה. כל הזמן תהיה שם העננה הזאת".

בלאט הציב בשבוע שעבר את גמר היורוליג כיעד. מכבי מסוגלת להגיע לשם?

"כרגע זה לא נראה כך, למרות שיש להם קבוצה חזקה יותר מבעונה שעברה. למכבי יש גם את הרוח והמסורת. אף אחד לא צפה שאולימפיאקוס תיקח שני גביעי אירופה ברציפות בשנתיים האחרונות".

"עדיין חולם לזכות ביורוליג"

שרף גדל במכבי ת"א. הוא שיחק בקבוצה הבת, מכבי דרום, עם בן גילו פיני גרשון, אבל לשניים היה ברור שכוכבים גדולים לא ייצאו מהם, והם פנו לאימון. הוא הפסיק לשחק בגיל 23, וב־1977 החל לאמן את מכבי דרום. גרשון הלך למחוזות אחרים, לקח אליפות וגביעים עם גליל עליון והפועל ירושלים, הפך לפרסונה נון גראטה ביד אליהו - ובסוף דווקא הוא הביא למכבי ת"א שלושה גביעי אירופה.

לקבוצה הראשונה של מכבי הגיע שרף לפני 33 שנים. הוא היה עוזרו של המאמן האמריקני רודי ד'אמיקו וזכה עם הקבוצה בכל תואר אפשרי - גביע אירופה לאלופות, אליפות וגביע המדינה, וגם הגביע הבין־יבשתי. אחר כך כיהן כמאמן הקבוצה במשך 11 עונות בחמש קדנציות שונות, בין 1982 ל־2008, וזכה בעשר אליפויות ובשישה גביעי המדינה. עד היום יש לו את אחוז הניצחונות הגבוה ביותר בקרב מאמני הליגה לדורותיהם (77.4 אחוז).

אלא שבתואר האירופי לא הצליח לזכות. שלוש פעמים הגיע עם מכבי לגמר, ובכולן הפסיד. "ההפסד הכי כואב היה בגמר הראשון, ב־1987, נגד מילאנו. לי ג'ונסון החטיא כל הזמן מהעונשין, ובסוף הפסדנו על חודו של סל. עד היום אני צופה במשחק הזה מדי פעם". 

דושאן איבקוביץ' זכה לפני שנה ביורוליג בגיל 68. אולי עוד לא מאוחר בשבילך?

"הלוואי. זה החלום הגדול שלי".

מה יותר כואב, להפסיד בגמר גביע אירופה או לאבד את אליפות המדינה?

"לאבד את אליפות המדינה זה הכי כואב, אין בכלל ספק".

הוא מבלה את רוב שעות היום בחדר העבודה שבביתו וגולש באינטרנט. ברשימת המועדפים שלו יש עשרות אתרים, וכולם קשורים לכדורסל - מאתר היורוליג, דרך הליגה הבלטית ועד בלוגים וטורים של כותבים שונים.

על הקיר תלויות מזכרות מהזכייה עם אריס סלוניקי בגביע אירופה למחזיקות גביע ב־1993, פרסים ותעודות שקיבל, ותמונות קבוצתיות של נבחרת ישראל. רק תמונה שלו מימי מכבי ת"א אין שם. "יש לי לא מעט תמונות מכבי, אבל הן פשוט מסודרות באלבומים".

הכל הוא שומר, אבל מעל לכל בולט פוסטר ענק שלו, מהימים שאימן את נבחרת ישראל. "אבנר קופל נתן לי את הפוסטר הזה", הוא מפתיע. קופל, למי שלא בקיא בפרטים, היה יו"ר איגוד הכדורסל עד לפני חודשים ספורים, ויריבו הגדול של שרף.

איך יכול להיות שלא רצת לראשות איגוד הכדורסל מטעם מרכז מכבי? שמכל האנשים חברת דווקא לשאול אייזנברג, בעוד שמעון מזרחי תמך ביריבך הגדול קופל?

"היו לי הרבה ריבים עם שמעון בשנה וחצי האחרונות. הרבה שיחות קשות, שנינו אמרנו דברים קשים. הוא לא חייב לי כלום. אם הוא חושב שאני לא טוב, או שאבנר קופל טוב יותר ממני, או שהדרך שבה האיגוד פעל נגדי ונגד הסיעה שלי היא נכונה, אז שיבושם לו".

היו"ר החדש של האיגוד, דן חלוץ, המליץ עליך השבוע לתפקיד יו"ר הוועדה המקצועית. וזה מישהו שהתנגדת למינוי שלו.

"התנגדתי, כי לא חשבתי שצריך להביא יו"ר מבחוץ. אבל גדולים ממני החליטו אחרת, ואני מוכן לשתף פעולה. השאלה אם ייקחו את היד המושטת שלי. בשנה וחצי האחרונות לא הצלחנו להתאחד באיגוד. אולי חלוץ יצליח, לא יודע".

מה חשבת על תצוגות הנפל של נבחרת הכדורסל הישראלית באליפות אירופה?

"התפוצצתי מבפנים. זאת הבבואה של כל מה שקורה בכדורסל שלנו. כולם אובר־חוּכמים, ורק אני המיושן והעקשן. בליגות הילדים, הנערים והנוער מתעסקים רק במצ'אפ־זונים ובסוויצ'ים ובשמירות אזוריות, ובסוף יש לך רק שחקן הגנה אחד בנבחרת, ניצן חנוכי. כל הנבחרות הצעירות שלנו ירדו בשנים האחרונות לדרג ב' באירופה. בזמן שאוקראינה גידלה שחקנים, אנחנו נשארנו עם יניב גרין ועידו קוז'יקרו. אז שואלים איך זה שיש את עומרי כספי ואת ליאור אליהו ואת יותם הלפרין, ואתה לא מנצח? כי השחקנים האלה לא נתנו מאה אחוז. לא נלחמו".

אז אולי היום לא חסרים לנו רק כוכבים כמו מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י, אלא פייטרים כמו מוטי דניאל ושמעון אמסלם.

"גם וגם. מיקי היה נשאר אחרי כל אימון לזרוק מאות זריקות לסל ולעשות תרגילים. דורון היה קם בבוקר, הולך לקלוע באולם הישן בכפר המכביה ורץ בפארק הלאומי. השחקנים של היום לא נותנים הכל מעצמם. פשוט לא נותנים".

וזה לא כישלון של המאמן אריק שיבק?

"לא. הוא חלק מהכישלון, אבל אי אפשר להפיל הכל עליו ולנקות את השחקנים. הייתי עם רוב השחקנים האלה באליפות האחרונה שלי כמאמן הנבחרת, בפולין ב־2009, והם נראו מנותקים. תמיד היו לנו מגבלות, אף פעם לא היינו הכי טובים באירופה, ואף פעם גם לא נהיה הכי טובים. אבל פעם היו נלחמים. היו מרביצים".

ובכל זאת, יש לנו עכשיו שני שחקנים ב־NBA.

"תראו, הדעה שלי בנושא הזה לא פופולרית. כשכספי הלך ל־NBA הוא הודיע שהוא לא מגיע באותו קיץ לנבחרת, ואני הייתי היחיד שכעס. כעסתי מאוד, ובתור מאמן הנבחרת ניסיתי להילחם נגד זה. כולם ליטפו אותו, כולל העיתונאים, ואמרו: 'שחררו אותו, זה חשוב לו, תנו לו'. כל האיגוד נעלם, השאירו אותי לבד. אותו הדבר קרה עכשיו עם גל מקל. השאירו את אריק לבד, כולם שתקו. אני לא מקבל את זה שהוא לא בא לאליפות אירופה. הנה, לואיג'י דאטומה מאיטליה היה באותו מצב, והשתתף באליפות, והוביל את הנבחרת להישגים. זה גם משדר מסר לשחקנים האחרים".

אתה לא היית מגיע רחוק יותר עם הנבחרת?

"לא יודע. אני הייתי רוצה לקחת עכשיו את אחת הנבחרות הצעירות ולאמן אותה".

מה דעתך על התפקוד של לימור לבנת בתור שרת הספורט?

"אני מסתכל על השרים, ולפעמים לא יודע מה מניע אותם. אם הם מקדישים את הזמן לפוליטיקה, או למשרד שהם מנהלים. ללבנת יש כוונות טובות, אבל יש לה גם אג'נדה פוליטית. הספורט לא זורם לה בדם, כמו לעכברי ספורט כמונו. אז אני לא יודע איך לשפוט את האג'נדה שלה ואת הדברים שהיא עושה. מבחינה תקציבית, משרד הספורט הוא אחד המשרדים הכי מוזנחים במדינה, וזאת בעיה היסטורית. התייחסו אליו כאל סרח עודף של משרד החינוך".

מה אתה חושב על המאבק המתוקשר בין לבנת ליו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון?

"זה מאבק פוליטי. אבי לוזון הוא לא הבעיה של הכדורגל הישראלי. מדביקים לו דברים שהוא לא אשם בהם. הוא איש כדורגל, הוא אוהב את הכדורגל וחי אותו, ואני חושב שהוא היה צריך קצת יותר להתנתק ממכבי פ"ת. אבל להביא להתאחדות מישהו שהוא לא איש כדורגל? זה לא טוב. בכלל, יש חוק במדינה, ואי אפשר פתאום לבוא ללוזון באמצע קדנציה ולפסול אותו בגלל ניגוד אינטרסים".

היית רוצה להיות שר הספורט?

"הייתי רוצה, אבל אין לי סיכוי. הייתי רוצה גם לאמן ב־NBA ולנהוג בחללית, אז מה? המערכות פה בארץ לא מסתכלות על המטרה הראשית והאמיתית, הכל עובד לפי פוליטיקה. אני רואה את זה גם באיגוד הכדורסל. אני, תן לי פרויקט, אני יכול להפוך עולמות. אני בולדוזר. אבל סגרו לי את המנוע".

"הילדים שלי סבלו בשקט"

שרף מספר שהוא תולעת ספרים, וכמעט מדי שבוע אשתו סוחבת אותו לקולנוע, בערב שבת. פעם בשנה הם מקפידים ללכת להופעה של שלמה ארצי בקיסריה, וגם את האיחוד של כוורת הלכו לראות. בטלוויזיה הוא אוהב אקטואליה וספורט, ושונא ריאליטי. "לא אוהב את כל השטויות האלה. הציעו לי להשתתף בכל מיני תוכניות, ותמיד אמרתי לא".

הוא נולד וגדל בתל אביב, וכל חייו נשאר תל־אביבי, למעט השנים שבהן אימן ביוון, בצרפת, בפולין וברוסיה. הוריו, אברהם ז"ל ורחל, היו ניצולי שואה. דמעות עולות בעיניו כשהוא מדבר עליהם ועל הבית שבו גדלו הוא ואחותו הגדולה מרים.

"אבא ואמא הגיעו לארץ חסרי כל והקימו משפחה. אבא שלי היה איש קשה מאוד. משקיען, היה קם בשש בבוקר לעבודה. ירשתי את זה ממנו. הם כמעט לא דיברו על מה שעברו בשואה. רק בשנתיים־שלוש האחרונות אמא התחילה קצת לספר לי דברים. למדתי בבית הספר היסודי בלפור, וכיתה מתחתיי למדה אשתי רונית, ששיחקה כדורסל מול הבית שלי. מגיל 14 אנחנו יחד".

"זה כמו שני מאסרי עולם", צוחקת רונית, מנשקת את בעלה ויוצאת לשיגרת יומה. "רונית היא חברת הנפש שלי", הוא מספר. "אני משתף אותה בַּכֹּל. בכל המצוקות שלי, בכל דבר שעובר עלי. יש לנו גם ויכוחים, לא פעם היא מעירה לי, וזה בסדר ונורמלי". 

יש להם שני בנים - לירון (38), מאמן כדורסל במחלקת הנוער ברעננה ובתיכון עירוני ט' בתל אביב, ואלעד (32), דוקטורנט למינהל עסקים באוניברסיטת מרילנד בארה"ב. "לאורך רוב הקריירה שלי עבדתי בשתיים או בשלוש משרות מקבילות. אימנתי במכבי ובנבחרת ישראל, וגם עבדתי באגד. זה בא על חשבון הילדים. במשך הרבה שנים אימנתי בחו"ל, ורונית נשאה בעול וגם בכיף של גידול הילדים. החלטנו שאנחנו לא רוצים לעשות מהילדים נוודים, שעוברים פעם בשנה־שנתיים למדינה אחרת.

"הילדים שלי לא קיטרו, אבל אני יודע שהם סבלו בשקט. הם חוו בבית את המתח של המשחקים, עמדו בלחץ הזה שהייתי בו, בקללות מהקהל וגם בברכות. זה תמיד היה חלק מהחיים שלהם. אני לא ישבתי איתם לשיעורי בית. אני יודע שהחמצתי הרבה מהילדות שלהם".

בשנים הארוכות שאימנת קבוצות בחו"ל לא הרגשת בודד?

"ברור. יש לי תדמית של איש קשוח, אבל אני רך ורגשני מאוד לפעמים. זו היתה בדידות גדולה. לא פשוט לאמן ברוסיה ולהיות שם בחורף, בקור של מינוס 40 מעלות, לבד. חסר לי החום של הבית, של אשתי, של הילדים. זה קשה, אנחנו לא עשויים מאבן".

משהו בו מתרכך כשהוא מדבר על שלושת נכדיו, ילדיו של הבן הבכור לירון. פתאום זה לא אותו צביקה הרועם והשוצף. "אני אוהב אותם. לפעמים יונתן, שהוא בן 6, עומד ליד ארון הגביעים שלי ומבקש להחזיק אותם. אני מבטיח לו שכולם יהיו שלו בבוא היום".

אתה סבא טוב?

"אני חושב שכן. בעבר, כשהם גרו קרוב, הייתי לוקח אותם בכל יום לבית הספר ולחוגים. היום אני נהנה לקחת אותם לטיול בפארק. הם מוציאים ממני את הצד הרך שבי, אבל אני חייב להגיד שגם השחקנים שלי הרגישו אותו. תמיד הייתי מחובר לשחקנים שלי בלב, ועם רגישות גדולה". 

aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו