כאבי פנטום

טייסת 201, טייסת מטוסי הפנטום הראשונה, שכונתה "האחת", הוקמה ב־1969 בבסיס חצור. בעיצומה של מלחמת ההתשה במצרים, ללא הכנה ראויה, התייצבו טייסים ונווטים לשורותיה, למשימה. הם היו לחוד החנית של חיל האוויר, צעירים חדורי התלהבות, ובעיקר רצון להוכיח את עצמם על המטוס המתקדם - והפנטום אכן היה יוצא מן הכלל באותם ימים: בעל יכולת לשאת חימוש רב, מהיר ומצית את הדמיון. טייסיו אף הודו שיצר אצלם את התחושה המתנשאת - בלתי מנוצחים.

למרות השמחה על ההזדמנות ועל האתגר הגדולים, שגרמו לטייסים ולנווטים של "האחת" לשוש אלי קרב, בלי כל פחד ממשימות מסוכנות, המציאות הקרובה העמידה אותם אל מול מראה ביקורתית ובלתי פשוטה. ראשית, הם לא זכו להכשרה מבצעית מספקת, אלא קצרה יחסית, כזאת שלא הכינה אותם די לתקיפות העומק ולקרבות האוויר. המחיר היה גבוה. מספר לא מבוטל של אנשי צוות אוויר נהרגו או נפלו בשבי, דוגמת מפקד הטייסת הנערץ, שמואל חץ. 

הצעירים חדורי המוטיבציה היו תאבי חיים והרפתקאות, ניהלו חיי חברה עליזים של מסיבות, ריקודים ומפגשים חברתיים בשיכון המשפחות, ובו בזמן הפגינו מקצוענות בלתי מתפשרת, כחלק מעבודת הצוות בטייסת. הם היו מלוכדים, אמיצי לב ודבקו במטרה - הלכו עד הסוף, הלא פשוט.

הדוגמן נפל מהמסלול

מלחמת יום הכיפורים היתה גם יום הכיפורים של טייסת 201. כמו צה"ל כולו ומדינת ישראל, "האחת" נתפסה לא מוכנה. סא"ל יפתח זמר, מפקד הטייסת המתקדמת ביותר, שהה בחו"ל עת פרצה הלחימה, ולא היה היחיד. הוא אמנם הזדרז לעצור את החופשה ולחזור ארצה במהרה, אך עד לבואו היה סגנו, רס"ן רון חולדאי, בנעליו.

"כעדת פרים צעירים, שמשתוקקים למלא את ייעודם", התייצבו הטייסים למשימה, כך תיאר זאת הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, אז בן 25, טייס מילואים בטייסת. ואכן הם הגיעו מגולחים ומצוחצחים לתדרוך, כאומרים "אתם תביאו את המשימות, ואנחנו נראה לאויב מה אנחנו יודעים לעשות". כולם הסתובבו זחוחים, והתחושה היתה שלמרות ההפתעה יוכרע הקרב בתוך לא יותר מכמה שעות, והכל יחזור לשליטה של חיל האוויר הישראלי.

סא"ל (מיל') עדי בניה, שהיה מוביל בכיר ומוערך בטייסת, ומבוגר רק בשנים בודדות מהטייסים הצעירים, אמר שטייסים צריכים לצבור לפחות 1,000 שעות טיסה כדי לרכוש ניסיון מבצעי, להבין את פוטנציאל הסכנה ולפעול בקור רוח ובמקצוענות. הוא צדק, אך בפועל חלק גדול מהטייסים לא הספיקו לצבור את הניסיון הדרוש עד שנשלחו למשימה בשטח האויב.

תא"ל (מיל') עמירם אליאסף, אז טייס בתחילת דרכו, הדגיש את חוסר הוודאות בקרב חבריו עת החלה המלחמה. זו היתה תקופה אינטנסיבית, והזמן הקצר בין גיחה לגיחה הוקדש לביקורת עצמית ולניתוח הטיסה האחרונה. אין זמן למנוחה, ויש לשנן ולשפר כדי להביא את המיטב למשימה הבאה. גודל האחריות המוטלת על כתפיו - כמי שמבצע את הוראות המפקדים הבכירים - התבטאה בכך ש"פחות התעסקתי במקרו, ויותר באיכות הביצועים שלי כטייס". 

ואכן, היום הראשון ללחימה התאפיין באי סדר, בבלאגן, למרות שהסתיים ללא נפגעים לטייסת 201. אבל אז הגיע 7 באוקטובר, כשיחד עם טייסות נוספות (119, 69, 107), יצאו טייסי "האחת" למשימת "דוגמן 5". המטרה: השמדת מערך הטילים בסוריה. זו היתה משימה קריטית, אך גם סימן ראשון לבאות. הטייסת התכוננה לתקיפה ללא תמיכת לוחמה אלקטרונית ובלי שייערכו מטסי הכנה וצילומים עדכניים, כדי לוודא את מיקום מערך הנ"מ (נגד מטוסים) הסורי.

למעשה, עקב ההחלטה לתת עדיפות לזירה המצרית "דוגמן 5" בוצעה בניגוד לנהלים, ואף יצרה אבסורד קטלני. זה התחיל בגיחת הכנה לגיחת תקיפה של הטילים המצריים, אך אז הופנו המטוסים לזירה הסורית. התוצאה: בתעלה בוצעה גיחת הכנה ללא תקיפה, ואילו ברמת הגולן בוצעה תקיפה ללא הכנה.

עוד לפני היציאה לזירה היה ברור שההכנות בעייתיות. במסלול הניווט המתוכנן לטייסת 201 לחציית הגבול הסורי היה ריכוז עצום ומסוכן של כוחות נ"מ. עם זאת, לוח הזמנים הקצר ודחיפות המשימה לא איפשרו למטה חיל האוויר לבצע שינוי קיצוני של נתיבי הטיסה, למרות שהמהלך התבקש. למעשה, לא בוצעו גם שינויים מינוריים ב"פרוזדור" המאושר, שאותם יכלו לבצע הטייסים בעצמם. 

מטס התקיפה נכשל כישלון חרוץ. מודיעין לא מעודכן היטעה למעשה את הטייסים, שלא מצאו את סוללות הטילים שיועדו להשמדה במקום שבו ציפו למצוא אותן. בשטח, מתוך 30 הסוללות הסוריות רק אחת הושמדה ואחרת נפגעה. גרוע מזה היה המחיר: ארבעה ממטוסי 201 נפגעו וננטשו בשטח הסורי, ושניים נוספים ביצעו נחיתות חירום. אחד ממשתתפי המטס סיפר: "כשנכנסו לחדר המבצעים והתחילו לבצע ספירת מלאי, התברר שחסרים עשרה אנשים. לקח זמן עד אשר קיבלנו מחלקם אות חיים".

זו היתה מכה קשה לטייסת. פחות מ־24 שעות לפרוץ המלחמה נרשם אובדן כוח עצום, לצד משימה שנכשלה, והמחיר ששולם היה תמורת כישלון. לשם השוואה, במלחמת ששת הימים איבד חיל האוויר 20 מטוסים במטס הראשון - 10 אחוזים מכוחו, אך התקיפה הוכתרה בהצלחה אדירה, כך שהאובדן היה נסבל (עבור היחידות כמובן, לא עבור המשפחות) - היה זה מחיר הניצחון.  

מי שהיטיב לתאר את התחושה אחרי "דוגמן 5" היה דן חלוץ ביומן מלחמה: "החבר'ה בשוק. לא ציפינו לקבל מכה כזו. גם בחלומות הכי גרועים. אין מי שיאמר מילה טובה, והרבה מהחברים נתפסים למרה שחורה. אם בזה - במשימה שחשבנו שאנחנו יכולים לעשות הכי טוב - נכשלנו, מה יהיה בהמשך? אנחנו חייבים להמשיך. היתה הרגשה שאו אנחנו או הם. מתחילות הבדיחות המקאבריות, אוכלים משהו במטבחון המאולתר ויוצאים לטיסה נוספת. משימה פשוטה לעומת הטיסה של אתמול - בסך הכל תקיפה בתעלה".

לדעת לפחד

לאחר שבוצעו תחקירים, התברר שבקשת אנשי הטייסת להזיז את נתיב החדירה לשטח הסורי בארבעה מיילים היתה מוצדקת. טייסות אחרות שטסו בנתיבים סמוכים לא נתקלו באש נ"מ באותה עוצמה. התחושה עקב תוצאות התחקירים היתה של החמצה, שלא עוזבת חלק גדול מהטייסים עד היום. 

אל"מ (מיל') ד"ר איתמר ברנע, הפסיכולוג הראשי של עמותת נט"ל, שנפל בשבי הסורי לקראת סוף המלחמה, מספר שהתחושה היתה בעיקר של כעס על סוג המשימה ועל כך שהוא וחבריו היו כברווזים במטווח. "חווינו תסכול מהעובדה שהמלחמה לא מתקדמת כמו שציפינו", הוא מספר.

ואכן, על הטייסים היה לעשות סוויץ' בראש. ניצחון, אם יושג, יהיה בנקודות, כך הבינו, נפרדים מפנטזיית ה"זבנג וגמרנו". הכניסה לשיגרת המלחמה היתה בתנאים קשים ביותר, ללא מפקד טייסת ובצל אובדן של חברים רבים. גיחה רדפה גיחה, מבצע רדף מבצע. סיוע לכוח קרקעי, תקיפת סוללות טילים והשמדת מטרות תשתית (גשרים, צירי תנועה, תחנות כוח וכו') בוצעו באינטנסיביות, שהחזירה במידה מסוימת את גאוות הטייסים.

סא"ל בניה הוא דוגמה טובה לרצון לתקן את הביטחון שנפגע. בחזרה מגיחת הפצצה של שדה התעופה בדמשק מטוסו נפגע, והוא נטש מעל הים מול חופי לבנון. זו היתה הצניחה הראשונה בחייו, ודקותיה הארוכות נחרתו היטב בזיכרונו. הוא ריחף מנותק מכל קשר, נחת במים קפואים, וכוחות האויב ביקשו לסגור עליו ולפגוע בו. הוא נפגע ברגליו, אך מסוק של חיל האוויר הצליח לחלצו בזמן. לאחר תקופת התאוששות מהירה, שב לטוס.

הכל נדחק הצידה, מסביר אל"מ (מיל') קובי חיון. כולם היו עסוקים בהטסה של המכונה ובביצוע המשימה. אנשי 201 התעקשו, לדבריו, לקבל את המשימות המאתגרות של הכנף, והיו כמהים להוכיח את עצמם כמקצוענים. "לעיתים, לפני משימה מסוכנת, הפחד יכול היה להגיח לרגע. פתאום הדופק הואץ, והיה מלווה בכאבי בטן. אבל החינוך שהושרש בקורס טיס - ואחר כך באימונים - להעמיד את ביצוע המשימה במקום הראשון, לא הותיר מקום לשאלות".

והפחד גם מתגשם לפעמים. ביום השישי למלחמה נפגע מטוסו של חיון בעת תקיפה באזור דלתת הנילוס. הוא נטש את מטוסו וצנח היישר למרכזו של כפר מצרי. התושבים זיהו שהוא ישראלי, ותקפו אותו באכזריות. קלשונים וכלים חקלאיים אחרים ננעצו בגופו, בטרם נגרר לשבי של שבעה שבועות, שבסופו שב הביתה בכיסא גלגלים.

גם תא"ל (מיל') אליאסף דיבר על חרדה, וכן על בדידות, "איש איש למחשבותיו", אבל תחושת ה"ביחד" לא נזנחה. הוא עצמו עבר במהלך המלחמה לגור בשיכון המשפחות, בביתו של חברו גיל רגב, כדי לחלוק עימו מחשבות על החיים ועל המוות. הם בעיקר חיפשו על מה לצחוק. הומור מקאברי, ששיחרר לחץ והגן עליהם מפני המציאות הנוקבת. אלו היו דיבורים של צעירים, שמפחדים למות ומסתירים כאב על חברים שנפלו (שנים ארוכות עברו, הודה אליאסף, עד שהצליח ללמוד להסיר מעליו את המגננות ולבטא באופן גלוי רגשות ופחדים).

ובכל זאת, לכל אחד מהטייסים נדרש כוח מניע להמשיך לפעול בתנאים הקשים. אל"מ (מיל') יהואר גל, נווט מוביל באותה מלחמה, אומר שהדרך שבה אתה נתפס חברתית (איך אתה מתפקד מול החברים שלך), היתה המניע העיקרי, ובצד זה גאוות היחידה - הרצון להוכיח שהם הכי טובים. הצורך לשמור על הבית כמניע נדחק הצידה לעומת כוחה של הקבוצה החברתית.

"היינו חייבים להמשיך הלאה בשביל עצמנו, בשביל החברים, ומשום שכך ציפו מאיתנו", מסביר חלוץ. "להודות בפחד היה מחוץ לכללי המשחק. מי שחצה את הרוביקון הזה הוקע. ברבות השנים למדנו שאפשר לפחד, אבל עדיין להמשיך לתפקד. הרי גם אנחנו כילדים שרקנו כשהלכנו בחושך". 

ראש חדש

היו אלו ימים שבהם נקודת שפל רדפה נקודת שפל. אחת מהן היתה מוראלית וקשה מדי, כשמפקד הטייסת, זמר, חזר לטיסה מבצעית, אולם מטוסו נפגע מעל שמי סוריה והוא נאלץ לנטוש (עם הנווט יצחק אמיתי). זמר נפגע בגבו, אושפז ונאלץ להפסיק לטוס. שוב נשארה הטייסת ללא מפקדה (רון חולדאי נקרא שוב למלא מקום), ומפקד חיל האוויר בני פלד ומפקד הבסיס עמוס לפידות (לימים מח"א), חשו שיש לבצע שינוי גדול כדי להציל את הטייסת.

הם פנו לרס"ן איתן בן אליהו (גם הוא הפך לאחר שנים למח"א) והציעו לו לקבל עליו את הפיקוד על הטייסת. הוא היה בקבוצה הראשונה שקלטה את הפנטום באוגוסט 1969, ועד חודשים ספורים לפני המלחמה עוד היה בטייסת בתפקיד סגן המפקד. לאחר שהוצב כראש מדור במחלקת מבצעים (במסלול הקידום בחיל האוויר נדרש למלא גם תפקיד מטה), הסכים לקבל עליו את התפקיד, בתנאי שהטייסת תמשיך לתפקד כרגיל. 

"הטייסת במשבר, חיל האוויר במשבר, מדינת ישראל במשבר. אנשים הסתובבו בטייסת וביטאו ביקורת וכעס על הדרגים הגבוהים, בלי להכיר את התמונה השלמה", מספר בן אליהו. "זה גרם לפגיעה באמון במערכת ולחוסר משמעת מקצועית. אני חשבתי שאחד התפקידים שלי כמפקד הוא להחזיר את רמת המשמעת המבצעית, לתת הוראות ברורות ולהחזיר את הטייסת לתלם ובהקדם". ואכן, מינויו של בן אליהו לתפקיד היה לנקודת מפנה קריטית עבור הטייסת בפרט, ועבור חיל האוויר בכלל. 

"חשבתי שבמקום להאשים את כל העולם, על כל טייס ומוביל בטייסת לממש את האחריות האישית שלו", הבהיר בן אליהו שהוא בא לעשות סדר. "אמרתי להם, 'יש לכם את הידע ואת היכולת לבצע את המשימות האתגריות ביותר של חיל האוויר; אין סיבה שלא תבצעו אותן'. זה שינה את האווירה ב־180 מעלות, ובד בבד ירד באופן דרמטי גם שיעור הנפגעים", הוא מדגיש.   

תא"ל (מיל') אליאסף מסביר את השינוי המוצלח: "איתן היה טייס מוערך מאוד, ממקימי הטייסת. היו לו הידע והאוטוריטה, והיתה תחושה בקרב הצעירים שיש לטייסת מנהיג עם כתפיים רחבות". ואכן, דמותו הסמכותית של בן אליהו והעובדה שסוריה ומצרים ספגו פגיעות במערכות ההגנה שלהן, החזירו את הביטחון לטייסת. טייסים שבו לחפש את שמם על לוח הטיסות, היו שוב רעבים לתקוף ולהראות מה הם יודעים, ואנשי הצוות הטכני המיומנים נרתמו ועבדו מסביב לשעון.

"איש לא בא לחיל האוויר וביקש לרדת מהרכבת", אומר אל"מ (מיל') גל. "המשכנו להילחם וביקשנו לעצמנו את המשימות המסוכנות, למרות האבידות של החברים". בסיום המלחמה רשמה לעצמה הטייסת 35 הפלות של מטוסי אויב, הישג יוצא דופן בהתחשב בעובדה שעיקר משימות הטייסת היו תקיפה ולא יירוט. 

גל אומר שהמצב הקיצוני במלחמה גורם לאנשים להגיע לקצוות. היו הפתעות לכאן ולכאן. היו אנשים שנחשבו לאפורים לפני המלחמה, והפתיעו לטובה באומץ ליבם ובקור רוחם. היו גם כאלה שנמוגו, עד כדי כך שנמנעו בכל מיני דרכים מטיסות מסוכנות בפרט, ומטיסות בכלל. 

"כולם מפחדים", קובע בן אליהו ומסביר את הדרך להחזרת הביטחון: "הפרמטר האמיתי הוא ההתגברות על החרדה. אפשר לעזור לאדם להתגבר על עייפות פיזית, שמונעת ממנו להתמודד עם החרדה, ולאנשים מסוימים - לתת לנוח קצת יותר. למשל, באמצעות שיבוץ למשימה מסוכנת פחות בין שתי משימות מסוכנות מאוד. זאת אחריות המפקד".

בסיום המלחמה התקיים דיון נוקב בטייסת בשאלה אם יש להשאיר ביחידה את אלה שלא עמדו במבחן. בסופו של דבר הוכרע שכן, אך אל"מ (מיל') גל חשב שזו מעילה בתפקיד שלשמו השקיעו בהם, אך הוא היה בדעת מיעוט.

היום שאחרי

"קמנו בבוקר היום האחרון של המלחמה, הסתכלנו סביב בחדר התדריכים והוא היה כמעט ריק", כתב דן חלוץ ברשימה שפירסם. "חמש עשרה פעמים שמענו בטייסת את ה'בשורה', כי אחד ממטוסי הטייסת נפגע וגורל צוותו לא ידוע, שבע פעמים הרכנו ראש לנופלים במהלך המלחמה וארבעה עשר מחבריי לטייסת התענו בשבי במצרים ובסוריה. את המלחמה התחלנו 55 לוחמים אוויריים, ובסיומה ישבו בחדר התדריכים 34 בלבד, חלקם שלמים פיזית, אך פגועים מנטלית".

גם ראשי חיל האוויר הבינו את המצב, ואחרי המלחמה החל תהליך שיקום ארוך של הטייסת. במסגרת הפקת הלקחים הגיע לטייסת מורה לערבית כדי להקנות לטייסים ידע בסיסי בשפה, למקרה שייפלו בשבי. אל"מ (מיל') חיון, ששרד את הלינץ' בכפר המצרי, אמר בציניות לאותו מורה: "עזוב, תלמד אותנו רק משפט אחד, איך אומרים בערבית 'תוציא בבקשה את הקלשון שלך מהגב שלי'". אט אט הטייסת התאוששה והצמיחה מתוכה רמטכ"ל אחד (חלוץ), שני מח"א (בן אליהו וחלוץ), ראש אכ"א (האלוף גילי רגב), חמישה תא"לים ומספר רב של אל"מים. 

הקשר בין חלק מהלוחמים נשמר עד היום. חיון קיבל עליו את הקמתה של קבוצה הנקראת "פורום בירה", והיא מקפידה להיפגש אחת לחודש. החברים בה חולקים שמחה, עצב, צחוק או פשוט מציעים אוזן קשבת למי שזקוק, במסגרת מקבלת ולא שיפוטית. "זו חבורת אנשים שיש לי איתה כמעט קשר דם", אומר חלוץ.  

ד"ר ברנע מסביר, שעומק החברות שלו עם חבריו לטייסת נובע מהעובדה שהם ראו זה את זה עירום ועריה, בטוב וברע, בחוזקות ובחולשות. "אנחנו בוחרים להמשיך להיפגש כחלק מתוכנית הביטוח הפנסיוני שלנו לגיל השלישי... כשנהיה במצב קשה, נדע לפחות שיש לנו זה את זה, כי את הגרוע מכל כבר עברנו יחד", סיכם בחיוך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו