זאב בילסקי נלחם על תפקיד חייו

זאביק לא הראה סימני תשישות גם לאחר שעות ארוכות. שפתיו המשיכו להימתח מדי כמה דקות לחיוך גדול, ואגודליו הורמו והונפו באוויר, תוך כדי שהוא צוהל ועולץ לכל עבר "מה נשמע?", "הכל טוב?", "אנחנו בסדר?"

למה הכוונה ב"אנחנו בסדר"?

"יש קודים, את יודעת. אנחנו בסדר, כלומר אתם תומכים בי", מסביר זאב בילסקי (64), המתמודד לראשות עיריית רעננה ומחייך אל אם ובתה שחולפות סמוך לשולחנו בבית הקפה. "זאת אחות שלך?" הוא שואל את הבת וצוחק בסיפוק. לפני רגע וידא אם "אנחנו בסדר" עם נער שנראה פחות או יותר בן 15 ולא יצביע בבחירות הקרובות.

"נער שיש לו חברים ומשפחה שמשפיעים עליו והוא משפיע עליהם. חוץ מזה, כשהוא היה בכיתה א' אני העברתי אותו את הכביש לבית הספר, והוא זוכר את זה. לכל תושב ברעננה יש את הזאביק שלו. את החוויה האישית שהוא עבר איתי כשהייתי ראש עיר", מסביר בילסקי וממהר לפנות אל שתי בחורות בבגדי ספורט "נו, איך היה לכן בהתעמלות? קשה? אבל שווה?" 

אתה לא מותש מלהיות חביב כל הזמן?

"אני אוהב את זה. אני לא מותש מלהיות חביב כי לא מדובר במאמץ. זה אני. יש מנהיגים מצוינים שאין להם את זה, אז הם עושים קמפיין 'אני לא סחבק', 'אני לא מדבר הרבה'. אני לא יכול להיות מרוחק. אני אוהב לתת לאנשים הרגשה שהם מרכז העולם וברוב המקרים אני זוכר את השמות שלהם. אבל בסופו של דבר, אנשים לא יצביעו לי בקלפי כי אני נחמד. הם צריכים לשפוט אותי לפי קרוב ל־17 שנים שהייתי פה ראש עיר".

צלצול גורלי

באחד הימים של שנת 2005 צילצל הטלפון הסלולרי של בילסקי, ומעברו השני של הקו העלה ראש הממשלה דאז אריאל שרון הצעה שיתמודד, בתמיכתו, על תפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. בילסקי, שהיה באמצע הקדנציה הרביעית כראש עיריית רעננה, התקשה לסרב, ולפיכך יצא לדרך חדשה שכללה ארבע שנים כיו"ר הסוכנות ולאחר מכן ארבע שנים כחבר כנסת מטעם מפלגת קדימה. לפני כחודשיים אותה דרך חדשה התפתלה לכדי סיבוב פרסה, וכעת פניו של בילסקי נשואות שוב הביתה, לרעננה.  

מה שאומר, בעצם, חזרה לאחור.

"יש מי שיגיד את זה, כמובן, אבל להיות ראש עיר במדינת ישראל זאת בשום אופן לא הליכה לאחור. מבחינתי אני רץ קדימה. מדובר בתפקיד מדהים. הלוואי שראש הממשלה היה יכול לעשות כמו ראש עיר. אתה משפיע על כל היבט והיבט באיכות החיים של התושבים. אני למדתי שלעומת עירייה, בכנסת נקבע מעט מאוד. במהלך ארבע שנים אמנם העברתי 26 חוקים כחבר אופוזיציה, אבל על כל חוק הקזתי דם. בכנסת אתה מבלה את רוב זמנך בהישרדות פוליטית או במריבות שאין להן תכלית. תסתכלי על סדר היום של ראש הממשלה, כמה הוא צריך להשקיע בהישרדות במקום פשוט לעבוד. אין לו ברירה, כל כך צר לי עליו ועל כל ראש ממשלה.

"וכחבר כנסת אתה נדרש לחשוב כל הזמן מה יהיה בכנסת הבאה, ואיך תהיה הקונסטלציה ולאן אתה צריך לנטות כדי להתקיים. חלק מהאנשים בכנסת מציבים מעל לכל את הפוליטיקה, ורק אחר כך את כל השאר. זה היה מאוד מתסכל מבחינתי. העברת חוק נמשכת מינימום שנה, במקרה הטוב. בתחומים שאני פעלתי, למשל חקיקה למען ניצולי השואה ומאבק בתאונות דרכים, תחומים שעל פניו אין עליהם חילוקי דעות, היית צריכה לראות מה עברתי". 

מתי, למשל?

"שחר גרינשפן בת ה־12 נדרסה כשעמדה על אי תנועה. זה שהדורס קיבל קנס של אלף שקלים ו־600 שעות עבודה לתועלת הציבור, היה החלק הקטן. מה שהיה איום הוא שהמשפחה לא ידעה בכלל על עיסקת הטיעון. אני הייתי אצלם בבית ומשם התקשרתי אל פרקליט המדינה משה לדור ואמרתי לו שהם לא ידעו בכלל על עיסקת הטיעון, איך דבר כזה יכול לקרות? מתברר שזה קורה כל הזמן. כך הבנתי שצריך להעביר חוק שיחייב ליידע את המשפחה על עיסקת טיעון שנרקמת. שלפחות יהיו חלק מהתהליך. במקרה הזה זכיתי לתמיכה מכולם. שר המשפטים יעקב נאמן תמך בי והשר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' תמך בי ועדיין שנה עברה עד שדברים קרו. בלי התמיכה אני מניח ששום דבר לא היה זז. 

"בנושא של ניצולי השואה קשה לתאר איזו ציניות קיימת. במדינת ישראל יש היום בערך עשרה גופים שמטפלים בניצולי השואה, ולכל אחד מנגנון ורשימה משלו וכללים שונים, ולא פעם הניצולים  נופלים בין הכיסאות. ניסיתי להעביר הצעת חוק שיהיה גוף אחד שירכז את הטיפול ואת החקיקה. למה שלא יהיה מוקד אחד לטיפול בניצולים? רשימה אחת? יש כ־200 אלף אנשים שמוגדרים כניצולי שואה. מה יותר מתבקש מגוף אחד שיידע מה קורה עם כל אחד ואחת מהם? אבל הממשלה הכשילה את העניין. הפוליטיקה מנעה עשיית סדר בגופים האלה, שחלקם מאוד חזקים וכנראה לא רוצים בזה.

"כראש עיר אתה נבחר לקדנציה של חמש שנים ואף אחד לא יכול להצביע אי אמון או להדיח אותך. כראש עיר אם יש לך רעיון בבוקר, עד הערב אתה יכול לבצע אותו. למעט מאוד שרים יש יכולת להשפיע כך על חייהם של אנשים. ללכת לישון בלילה בידיעה שעשית וי גדול על משימה זה דבר נפלא. בעירייה אתה יכול לעשות וי בכל יום, ובכנסת לעשות וי לוקח הרבה יותר זמן". 

בהתמודדות הרביעית שלך גרפת כמעט שמונים אחוזים מהקולות וחרף האמון שנתנו בך נטשת את הספינה באמצע הדרך. יש מי שזוקפים את זה לרעתך.

"כששרון התקשר אלי היה מדובר בדבר גדול. אני הייתי המום, לא ציפיתי לזה. מרוב תדהמה אמרתי לו כן, בהחלט. על המקום. בדרך כלל מתייעצים עם האישה, עם הילדים, אומרים תן לחשוב. אבל אחרי כמעט 17 שנים בראשות עיריית רעננה פתאום מוצע לי תפקיד ממלכתי, יהודי וציוני ממדרגה ראשונה. לפני עיריית רעננה הייתי שליח הסוכנות בדרום אפריקה, התחתנתי עם עולה חדשה, הייתי יו"ר הפורום הישראלי (ארגון שמטרתו חיזוק הקשרים עם יהודי התפוצות; נ"ל). לא יכולתי לסרב להצעה כזאת. אני מאמין שלולא הטלפון הזה הייתי ראש העיר רעננה עד היום. 

"היחידה שבאמת לא סלחה לי על ההחלטה הזאת היתה אמא שלי ז"ל, ליני. היא אמרה לי, 'זאביק, אתה נבחרת ואתה צריך לסיים את התפקיד'. אמרתי לה, 'אמא, החיים לא מתנהלים לפי לוחות הזמנים של הקדנציות שלי. ראש הממשלה מציע לי תפקיד בכיר ציוני וחלומי, אני לא יכול להגיד לא'. היא ראתה בזה הבטחה שהופרה. ויש בזה משהו, אני לא הרגשתי לגמרי שקט. אבל אנשים פירגנו לי. 

"ותדעי לך שתהליך העזיבה פה היה נורא. את לא יודעת מה זה היה בשבילי לעזוב את העירייה. אני זוכר את יום שישי האחרון שלי כראש העיר. אספתי את החפצים שנותרו לי בחדר אל תוך קופסה ולא האמנתי שאני עוזב את המשרד שלי. לא אשכח את התחושה. בשבילי היה מדובר בהרבה יותר ממפעל חיים, זאת היתה כל ישותי".

עזבת, נחום חופרי נבחר במקומך, ועכשיו כשהוא בעיצומה של העשייה אתה מחליט לחזור.

"כמות הפניות אלי שקראו 'זאביק תחזור' היתה עצומה. ביום שהודעתי על ההתמודדות אני והפייסבוק שלי כמעט קרסנו. אם היה מצוין ברעננה לא הייתי מתמודד. מתגובות האנשים משתמע שיש חלל להיכנס אליו. היו לי לא מעט הצעות בסקטור הפרטי ובסקטור הציבורי. קבוצות תושבים בירושלים ובתל אביב פנו אלי בבקשה לרוץ בערים האלה. הציעו לי לעמוד בראש קרן פילנתרופית, מהגדולות בארץ, שאני מעריך שהמשכורת בה היא פי שניים ממשכורתו של ראש עיר. ולהתמודד מול ראש עיר מכהן זה לא פשוט, יש לו יתרון, הוא שולט במנגנון העירייה".

"זאת עיר קטנה"

קרן, אשתו של בילסקי, "לא כל כך מבסוטית מההחלטה שלי, אבל היא מבינה אותי", הוא מודה במבוכה. "היא מכירה את המחירים. הטלפון מצלצל בכל שעות היום וגם בלילה. זאת עיר קטנה, ואם משהו לא מוצא חן, מייד ניגשים אליה או לילדים (השחקנית עדי בילסקי בת ה־29, טלי בת ה־28 שנמצאת באמסטרדם לרגל שליחות של בעלה וערן בן ה־25, סטודנט למנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה; נ"ל). אבל היא רואה שחזר לי הברק לעיניים. בחודשיים האחרונים הפכתי להיות ילד רחוב. אני לא מפסיק להסתובב בחוץ ואני אוהב את זה". 

השיחה איתו מפליגה לאנקדוטות מלפני עשר ועשרים שנים. לטיפול שלו במקרי אלימות בבתי הספר, לפגישות שלו עם תיכוניסטים לפני גיוס, לכך שהיה מכוון את התנועה בעיר אחרי שהוסמך לכך על ידי המשטרה. והוא מלא ברעיונות על כבישים עוקפים, על חברות הייטק שיתמקמו בעיר, על קידום תוכניות בנייה, על הצבת שומר בפתח בית העלמין כדי למנוע גניבות מכלי רכב. ובעוד הוא מדבר על הובלת רשות מקומית כעל שיא, התפקיד סובל מתדמית גרועה ומדיף ריח חריף של ריקבון ושחיתות: בתקופה האחרונה שורה ארוכה של ראשי רשויות מקומיות נחשדו והואשמו, בין השאר, בעבירות של קבלת שוחד, הלבנת הון, מירמה, הפרת אמונים וכמובן - עבירות תכנון ובנייה.

"היתרונות הופכים במקרים מסוימים לחסרונות", מסביר בילסקי. "ראש העיר נבחר באופן ישיר ואישי ואפילו חברי מועצת העיר לא יכולים להדיח אותו. במקרה הטוב, זה נותן לראש העיר שקט לעבוד כמו שצריך. אבל אם נבחר ראש עיר לא טוב, נתקעים איתו לחמש שנים. הרשויות המקומיות הן בסך הכל עבודה של אדם אחד עם כוח אדיר. אני יכול להראות לך רשויות מקומיות זהות מבחינת הרכב האוכלוסייה ואפיונים נוספים, ובכל זאת יש ביניהן הבדלים עצומים והכל בגלל אדם אחד, ראש העיר. אם שר רוצה להוציא 20 אלף שקלים על נושא מסוים, הוא לא יכול לעשות כלום בלי שהילד בן ה־24 ממשרד האוצר יאשר לו את זה. ולראיה, 70 אחוזים מהחלטות הממשלה לא מבוצעות בכלל. מחליטים, נו אז מה. ראש עיר צריך אישור של המועצה וברוב הערים יש תמיכה של מועצת העיר בראש העיר, אז בסך הכל אין בעיה לעשות, גם כשמדובר בהיקפים של מאות מיליוני שקלים. כך שאם אתה לא בודק את עצמך מכל כיוון אתה יכול להסתבך, גם בתום לב. 

"לפעמים כל כך רוצים לסיים פרויקט, ולכן עלולים להתפתות לרוץ קדימה. למשל, לפני בחירות, יש פרויקט שאתה עובד עליו חודשים או שנים ואתה אומר לעצמך, בסוף המתחרה שלי יחנוך אותו? אז נקדם אותו כך או אחרת. אין באמת בעיה לעשות את זה. בגלל היכולות של ראש העיר ובגלל שכל המערכת תלויה בו, הוא חייב להשית על עצמו כללים שהמערכת והחוק לא משיתים עליו. יש מעט מאוד שומרי סף במערכת המקומית. נניח יועצת משפטית של עירייה, שמקבלת משכורת מהעירייה, ורוצה לשפץ קצת את המשרד שלה ולהוסיף עוזר ולקבל קידום. היא תלך ותחשוף כשלים בפרהסיה בישיבת מועצת העיר? זה עלול להיות מלכוד. ראש עיר מוכרח לשמור על עצמו בשבעים עיניים. לראשי ערים צעירים שבאים להתייעץ איתי אני אומר, 'אם אתה מתלבט, אל תעשה, כי נורא קל למעוד'. אבל בואי נשים דברים בפרופורציות. מאז קום המדינה כמה ראשי ערים הורשעו? רובם המוחלט של ראשי הערים הם מצוינים". 

כמו משפחה

בילסקי מספר שהאדם הראשון שאליו התקשר לספר על החלטתו להתמודד על ראשות העיר היה כרמלה כהן, אלמנתו של עוזי כהן, סגנו הנצחי של בילסקי בעיריית רעננה. "היה לי מוזר להיכנס שוב לסיפור הזה בלי שעוזי הוא חלק", מחייך בילסקי. "אני לא מכיר בפוליטיקה הישראלית נאמנות כמו שהיתה לעוזי. הוא עמד יום אחד עם חברי מרכז ליכוד שאמרו לו: 'יאללה, כמה זמן אתה הסגן של בילסקי? קדימה, שלח את בילסקי ותעמוד אתה בראש'. אז הוא פנה לאחד מהם, שהיה חבר מועצת העיר פתח תקווה ואמר לו 'להיות הסגן של בילסקי זה יותר כבוד מלהיות ראש עיריית פתח תקווה'. לכאורה לא היה לנו שום דבר משותף, אבל היינו שותפים ומחוברים כמו משפחה. עוזי היה אחראי לניקיון בעיר וראו את זה. היינו נוסעים באוטו לפני כניסת השבת והוא היה אומר, 'בוא ניכנס לסמטה הזאת ולרחוב הזה לבדוק שלא נשאר לכלוך לשבת'. הייתי צריך לעצור אותו דקות לפני שהשבת נכנסה, כי הוא הרי היה איש דתי וחיכו לו בבית".

מה למדת על יהדות התפוצות בתפקידך כיו"ר הסוכנות?

"לצערי הרב, עם הרוב הגדול של היהודים בארה"ב יש סדקים ואפילו נתק. זה לא מה שהיה פעם. הדור הצעיר לא מתעניין בישראל, הם לא היו ולא יהיו פה ומדובר בתהליך שהולך ומחריף. לכן תוכניות דוגמת מסע ותגלית שמביאות אותם לכאן הן קריטיות. רובם רואים את עצמם קודם כל כאמריקנים והרבה אחרי זה כיהודים ובוודאי כציונים. אני נתקלתי בלא מעט קשיים. הלכתי לאותם מקומות שברור שבהם תומכים בנו, אבל לא הצלחתי מספיק להגיע למקומות חדשים. מדובר בהמוני יהודים בתוך ארה"ב שאתה לא יודע איך להגיע אליהם. הם לא מחוברים, לא מאורגנים, לא מרגישים מספיק מחויבים לישראל. אליהם צריך להגיע. בצרפת המצב הוא הטוב ביותר. יש 600 אלף יהודים, מרביתם שומרי מסורת, שמחוברים מאוד לישראל, מבקרים בישראל ויש להם רכוש בישראל".

ואיך היה המעבר לכנסת? התחושה היא שנכווית? 

"נכוויתי בכנסת, כן. לקראת תום הקדנציה שלי היה ברור שקדימה נמצאת בסוף הדרך. שום דבר כבר לא עבד ולא היה אפשר למנוע את הסוף. הרבה טעויות נעשו. קדימה היא טרגדיה. זאת היתה הבטחה מטורפת. לזכותה של ציפי לבני נזקפים 28 מנדטים. רק לזכותה. אבל לא פעם מנהיגים צריכים להבין שהאחריות שלהם היא לא רק לגבי עצמם, אלא לגבי חברי הכנסת שלצידם וכל עשרות ומאות אלפי התומכים. קדימה היתה צריכה להצטרף לממשלה בתחילת הדרך ובעזרת 28 המנדטים שלה לנהל את העניינים. תראי מה עושות היום מפלגות עם 19 ו־12 מנדטים. 

"לא התקבלו החלטות נכונות ולא הצלחנו לדבר בקול אחד. כל הזמן היו חילוקי דעות. במידה מסוימת קדימה הרגה את עצמה ואני הייתי חלק מזה, לא אסיר מעצמי אחריות. אני האמנתי שמי שעומד בראש יידע מה לעשות ולא השמעתי מספיק את קולי. ואולי אני לא מספיק פוליטיקאי. הכוורת שהובילה את קדימה היתה מורכבת מאנשים כל כך מנוסים ומבינים פוליטיקה, שלא חשבתי שאני צריך כל הזמן לעורר אותם ולנער אותם. גם בנקודת ההתחלה שבה היה אפשר להצטרף לממשלה; גם בנקודה שבה לבני הפסידה בפריימריז למופז ונתנו לה ללכת; עשיתי מאמצים כדי שהיא תישאר, אבל כנראה לא מספיק. אז מצד אחד ישנן חורבותיה של מפלגת קדימה ומצד שני ישנה ציפי לבני, שהמשיכה לה הלאה וממלאת תפקיד משמעותי בממשלה". 

בפריימריז תמכת במופז מתוך הערכה אליו או מתוך חוסר הערכה ללבני?

"גם וגם. אני מעריך את העשייה של מופז ואני מכיר הרבה אנשים שהיו תחת פיקודו ומאוד העריכו אותו. בתור אדם הוא איש טוב וכראש מפלגה הוא עשה המון טעויות ואנחנו שילמנו את המחיר. מעל לכל הוא היה צריך להתאמץ באמת כדי להשאיר את ציפי במפלגה, למרות כל חילוקי הדעות. 

"כעסתי על לבני כי הרבה דברים בהתנהלות האישית שלה לא היו נכונים. הפרידה ממנה היתה מאוד כואבת. לא היו ריבים, חס וחלילה, אבל בתהליך ארוך הגעתי למצב שאני לא יכול לתמוך בה יותר. יכול להיות שהיינו צריכים להשקיע מחדש בבניית האמון בינינו. יכול להיות שהייתי צריך לדבר איתה על כל מה שלא עובד בינינו. היא היתה בעבר חברה טובה שלי. היא האדם הראשון שדיברתי איתו על ההצעה להתמודד על ראשות הסוכנות, והיא האדם שכדי לתמוך בו עזבתי את הסוכנות. אבל מערכת היחסים התקלקלה. בין השאר, היא קיבלה החלטות בתחומים שאני מבין בהם ולא חשבה להתייעץ איתי. אתה מצפה שאם יש החלטה שנוגעת, למשל, לעם היהודי, היא תפנה אליך ותשאל 'זאביק מה אתה אומר?' כל כך פשוט. זה לא חוסר יושר, יכול להיות שזה חוסר תשומת לב".

ציפי לבני לא מסרה את תגובתה עד סגירת הגיליון. 

ולמה לא הצלת את עצמך ועברת הלאה, כמו לבני?

"היו לי שתי אפשרויות. האחת - לעשות פליק פלאק ולעבור עם המנדט שלי למפלגה אחרת. עם זה לא חייתי בשלום. הרגשתי שאני יושב בכנסת בגלל מנדט שניתן למפלגה, לא לי אישית. אנשים בחרו בקדימה ואני הייתי חלק ממנה. נכון שתרמתי את חלקי, אבל לא הרגשתי שאני יכול לסחור במנדט הזה ולהיות יום אחד פה ויום אחד במקום אחר. האפשרות השנייה - להתמודד במפלגה אחרת לקראת הבחירות - היתה אולי ריאלית, אבל הבנתי שלא בוער לי להישאר בכנסת. ראיתי חברי כנסת שסופה של קדימה היה מאוד קשה להם. רוחמה אברהם, דליה איציק, ששנים רבות הקדישו לעבודה בכנסת, ופתאום זה נגמר להן בבת אחת, על כל המשתמע מכך. הן לא האמינו שזה קורה להן. אני לא יכול לומר שלי זה היה קשה עד כדי כך. היה לי ברור שהגעתי לסוף הדרך, שלא אמשיך להתמודד, ובלאו הכי רעננה היתה כל הזמן בראש שלי. כל נאום וכל ישיבה וכל עשייה היו מושפעים מרעננה ומהניסיון שצברתי פה".

שימשת יו"ר ועדת המשנה לבדיקת מוכנות העורף. בהסתמך על המידע שיש בידיך, אתה רגוע?

"אני רחוק מלהיות רגוע מבחינת מוכנות העורף. נפגשתי לאחרונה עם ראש הממשלה ועם השר להגנת העורף גלעד ארדן, ואני לפחות יכול לומר שהם מתייחסים לנושא במלוא הרצינות. מצבנו מאוד לא טוב. לרבים מתושבי המדינה אין מיגון פיזי; לא מקלט ולא ממ"ד. לא קידמנו דברים חשובים, ובהם תמ"א 38, פינוי־בינוי, מיגון חדרי מדרגות. יש לפיקוד העורף טכנולוגיות שבעזרתן אפשר למגן, בעלות לא גבוהה, חדרי מדרגות. זה, למשל, יכול לסייע מאוד לקשישים שיוצאים מהדירה ונכנסים בקלות לחדר המדרגות כדי להיות מוגנים. משמעות תוכניות תמ"א 38 ופינוי־בינוי היא חיים ומוות, אבל הביורוקרטיה הורגת אותן. הוועדה המקומית והוועדה המחוזית וזה מתנגד וההוא מתנגד ותלך ותבוא ותביא ותגיש ואני תופס את הראש ואומר, 'בחייכם, זה פיקוח נפש!' ומי נפגע? מי שחלש ממילא. דווקא את אלה שאין להם אתה מפקיר לקראת המלחמה הבאה. 

"את מסכות המגן חילקו כשידוע שאין מספיק לכולם. השקיעו, להערכתי, כ־15 מיליארד שקלים ועדיין לכ־40 אחוזים מהאוכלוסייה אין ולא יהיו ערכות מגן. חילקו סתם, בלי סדרי עדיפויות. מי שפנה בזמן קיבל ערכה. למשל, היה אפשר וצריך לחלק קודם לתל אביב ורק בהמשך לירושלים. לא התבצעה חלוקה שיש מאחוריה חשיבה.

"כך שהמדינה מפקירה את האזרחים שלה. והרי הסיבוב הבא בוא יבוא, זאת השכונה שאנחנו חיים בה. ההשתנות של המזרח התיכון לא מעידה על אוסלו חדש, אלא על הפיכתנו לשבויים בידי כנופיות אלימות". 

איך כיו"ר הסוכנות לשעבר אתה מעודד עלייה לישראל במצב כזה?

"בקלות. כי למרות הכל אין מדינה יהודית אחרת. אם היתה מדינה יהודית אחרת אולי הייתי ממליץ להם להגר אליה. זה המקום היחיד על פני הגלובוס שבו אנחנו יכולים לטפח משהו שהוא באמת שלנו. בטווח הארוך להיות מיעוט בכל מקום אחר זה פחות טוב. בפעם הראשונה בהיסטוריה בנינו מדינה שהיא שלנו, מדינה להתגאות בה, ובכל זאת יש לנו יכולות מדהימות להגן על עצמנו, על גורלנו. מה שאנחנו הצלחנו לעשות בשישים שנים אף עם אחר בהיסטוריה לא הצליח לעשות". 

naamal@israelhayom.co.il

*   *   *

ראש עיריית רעננה, נחום חופרי:

"כולם רוצים להתמודד"

נחום חופרי, ראש עיריית רעננה בשמונה השנים האחרונות, היה בעברו אלוף משנה בחיל האוויר, מנהל תיכון אוסטרובסקי ברעננה ומנהל אגף החינוך בעירייה. חופרי מתמודד על התפקיד גם בבחירות הקרובות. 

ממטה הבחירות של חופרי נמסר: "לאחר עבודה מאומצת ומואצת בת שמונה שנים, שהשקיע חופרי בהפקדת תוכניות ובקידומן - העירייה נמצאת על סף פיתוח שיניב כ־1.2 מיליארד שקלים לקופת העירייה. בעיר על סף רווחיות עצומה כולם רוצים להתמודד. לא פלא שהמועמדות לראשות עיריית רעננה הפכה להיות אטרקטיבית ביותר. ברעננה יש היום כ־4,500 יחידות דיור על סף ביצוע, ובהן דירות לזוגות צעירים, דיור בר השגה ודירות להשכרה. כביש 531 והרכבת שלצידו כבר בביצוע, ואלו רק דוגמאות מתוך שורה ארוכה של נתוני פיתוח. תושבי העיר יצטרכו להכריע, למול הנתונים, אם הם בוחרים ברעננה של אתמול או במי שמוביל את רעננה של מחר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו