הכלב מכשכש בזנב? אל תהיו בטוחים שהוא שמח לראות אתכם

כולם יודעים שכשכלבים מכשכשים בזנב שלהם, הם מביעים שמחה – אבל האם האמונה הרווחת הזו אכן נכונה, או שיש בפעולה החמודה הזו משהו שלא באמת חשבנו עליו?

שלושה חוקרים פרסמו לאחרונה בכתב העת Biology Letters מאמר שבו בחנו כ-100 מחקרים מדעיים מרכזיים שחקרו ועסקו בהבנת כשכושי הזנב של הכלבים. השלושה, הביואקוסטיקאים סילביה לאונטי מאוניברסיטת טורינו, טיילור הרש מאוניברסיטת אורגון והמדענית הקוגניטיבית-אבולוציונית אנדריאה רביניאני מאוניברסיטת לה ספיינצה ברומא, התראיינו לאתר Science על מנת להסביר את המשמעויות השונות העומדות מאחורי הפעולה הזו. רביניאני הסבירה כי באמצעות התקשורת בין כלבים ואנשים, ניתן ללמוד לא רק על חיות המחמד האהובות – אלא גם על האנושות כולה. "באמצעות המחקר, ניתן לחקור אחורנית את התהליכים שחוללו את תגובות הכלבים המודרניים", אמרה. "כלומר, כך ניתן להבין גם מה בני האדם הקדמונים רצו להשיג ואף לזהות את טביעת האצבע שלהם ואת משמעותה בתהליך".

לאונטי הסבירה כי כשכוש הזנב בקרב החיות השונות הוא גם גירוש זבובים או איזון תנועתם, אך מחקרים קודמים מצאו כי הכלב הוא המין שמכשכש בזנבו הכי הרבה, דבר שאותו הם עושים בגיל מאוד מוקדם. הרש הרחיב את דבריה בכך שציין כי תנועות הזנב בכלבים מביעות תקשורת כמו כניעה אל מול המנהיג או מול כלב חזק יותר, אלא שבכלבים ביתיים "נוצרה התמחות הרבה יותר גדולה בכשכוש הזנב".

לדבריה של לאונטי, לכשכוש בזנב יש ככל הנראה שתי סיבות מרכזיות. "ייתכן שמדובר בתופעה נלווית לתכונות אחרות שבני האדם חיפשו בכלבים שלהם. בחרנו לפתח את הזנים שהיו מתאימים יותר לאילוף ושהיו צייתניים יותר, ואנו משערים שהתכונות הגנטיות האלו קשורות גם לתגובות בזנב", אמרה. "אפשרות שנייה היא שהאנושות נמשכה דווקא לזנים שמכשכשים בזנב כי יש לנו משיכה לגירויים קצביים (כמו מוזיקה או הקצב של פרסות הסוס), ואז ייתכן שבמודע או שלא במודע, ממש קידמנו את הזנים האלו בגלל הקצב הבולט של הנפנוף בזנב".

ימינה או שמאלה?

החוקרים חשפו תופעה מאוד מיוחדת הקשורה לכשכוש. "כשכלב פוגש מישהו או משהו שהוא רוצה לחקור ולהתקרב אליו, אז זווית הכשכושים תטה לצד ימין, אך במקרה שבו הוא ירצה להתרחק מהגורם, הוא יכשכש לצד שמאל", הסביר הרש. "הפרשנות האינטואיטיבית האנושית מפרשת את כשכוש הזנב ככזה שמביע אהבה כלפי הגורם שהכלב מתקשר איתו או אזהרה והודעה שהכלב עשוי לתקוף את אותו גורם", פירטה רביניאני, "העניין הוא שלמרות שכך נקבע בספרות הקלאסית ביחס לנושא הזה, הוא לא כומת והוכח מחקרית".

נקודה נוספת שבדקו החוקרים הייתה עד כמה תופעת הכשכוש בזנב יכולה לספר לנו על רגשות הכלב. לשם כך, החוקרים בדקו את רמת הורמון הלחץ קורטיזול בדמם של כלבים שנפנפו בזנב בקצב מהיר כשהם חוו יחס וליטופים מצד בני אדם. על כך, הרש הסביר כי למרות שהוא סבר כי הכשכוש יכול לתת מידע על תחושותיו של הכלב, בפועל המחקר הראה כי בעצם אין בנושא ראיה חד-משמעית לטענה הזו. "מחקר שנערך על כלבים שלוטפו מצא פער בין כלבים נטושים שאומצו ובין כלבים שהיו להם בעבר בעלים", ציין. "כלבים שאומצו אשר חוו ליטופים בבית המחסה שלהם, הראו ירידה משמעותית בקורטיזול לעומת כלבים ביתיים, שאצלם לא נראתה ירידה כזו, גם אם בשני המקרים הכלבים כשכשו בזנב במרץ".

לסיום, החוקרים ציינו כי הם היו רוצים להבין הרבה יותר טוב את המנגנון במוח שעומד מאחורי כשכוש הזנב של הכלבים, כלומר – אילו חלקים במוחם אחראים על התופעה, אם מדובר על מנגנון שנשלט חלקית כמו מנגנון הנשימה שלנו או שמדובר בפעילות אינסטינקטיבית שקשורה בצורה מוחלטת למנגנונים אחרים של תחושות הכלב. "מדובר בעולם שלם של אפשרויות מחקריות שניתן לעסוק בהן", סיכמו שלושת החוקרים.