אפשר להגיד על ישראל דברים רבים, אבל אחד הטובים שבהם הוא המגוון הביולוגי הרב שקיים בה - במיוחד ביחס לגודלה. בתוך זמן נסיעה קצר יחסית, אנחנו עוברים מהרים ירוקים אל מדבריות צחיחים, כשכל בית גידול מכיל בתוכו מגוון בעלי חיים, צמחים ועוד, שפע ענק, מרתק וצבעוני שעושה את עולמנו - ואת ארצנו - ליפה ומופלא.
תהיתם פעם מה המשמעות של הצבעוניות הזו ואיזו מטרה היא משרתת? כדי שנוכל לקבל את המענה המקצועי ביותר לשאלות האלה, קרן אור, הזואולוגית של ספארי רמת גן, סיפקה לנו את מה שרצינו - וגם הרחיבה על כיצד החיות בטבע "מתחפשות" בכל יום באמצעות הסוואה.
המטרה החשובה ביותר של כל בעל חיים היא להעביר את המידע הגנטי שלו הלאה, ובכמה שיותר עותקים. בזאת נמדדת הצלחתו, או כפי שזה נקרא בשפת המקצועית - מותאמותו. בטבע התחרותי והקשוח, מין עם מותאמות נמוכה פשוט לא ישרוד ויפנה את המקום למינים מותאמים יותר. בניגוד לתפיסה הרווחת, אינך צריך להיות הכי חזק, הכי ירוק או הכי גדול כדי לשרוד, אלא רק מספיק חזק, ירוק או גדול. המשחק הזה נקרא "הברירה הטבעית", והוא למעשה המנוע של האבולוציה.
צבע הוא מסר
צבעיו של בעל החיים יכולים לשמש לתקשורת ולהעברת מסרים, שיכולים להיות מסרים המועברים בין פרטים מאותו המין, כמו בין זכרים ונקבות או בין מין אחד למין אחר, כמו בין טורף ונטרף.
במהלך האבולוציה, התפתחו דרכים שונות להעברת מסרים בעזרת צבע. המסרים מגוונים ולפעמים אפילו סותרים, והם נעים מ"אני לא כאן" ל"תראו אותי!". ברור לגמרי שתקשורת בצבע מתבססת על חוש הראייה, שכן לבעלי חיים יכולות שונות מאוד של ראייה. רוב היונקים רואים רק גוונים של שחור-חום-לבן, ולכן הם בעצמם נוטים להיות בצבעים כאלה. יוצאי דופן הם הקופים שכן רואים, צבעים, ולכן נוטים להיות יותר צבעוניים.
זואולוגים חושבים שהסיבה שקופים רואים צבעים היא העובדה שהם ניזונים מפירות וצריכים להבחין בין פירות בוסר לפירות בשלים. לעומת היונקים המשעממים, העופות ניחנים בצבעוניות מטורפת. כעת כבר ברור לנו שעופות מבחינים היטב בצבעים וכי הם עושים שימוש נרחב בסוג התקשורת הזה.
קוף מנדריל // צילום: טיבור יגר
עכשיו, לרגע של צניעות. אמנם אנחנו מבחינים בצבעים, אך יש יצורים שחוש הראייה שלהם טוב בהרבה משלנו. כשדבורה מביטה בחרצית שנראית לנו צהובה, היא רואה תמונה אחרת לגמרי. ספקטרום האור הנראה על ידי הדבורים רחב יותר משלנו, והן מסוגלות לראות גם אור אולטרה-סגול. לרוב הן יראו דגם שיבליט את מיקומו של הצוף הטעים ויכוון אותן לאכול ממנו.
התחפשות חייתית
אם אתה עוף קרקע כמו שליו או מכרסם קטן, כנראה שיש כמה בעלי חיים בסביבה שישמחו לטרוף אותך, אם רק יצליחו לאתר ולתפוס אותך. אחת הדרכים של בעלי חיים לתקשר עם הטורף שלהם נעשה בהפוך על הפוך, באמצעות עטיית צבעי הסוואה. כשאתה מסתווה, אתה בעצם אומר לעולם "אני לא כאן, אתם לא רואים אותי". לרוב, בעל חיים מוסווה יעדיף להישאר במקומו ולא לזוז, גם כשטורף מתקרב אליו, כדי לא לחשוף את מיקומו. אם יישאר במקום ולא יזוז, הטורף עשוי לפספס אותו ולחשוב שהוא אבן או סתם רגב אדמה.
צורה מעט מתוחכמת יותר של הסוואה היא התחפשות. קחו למשל את החרק גבנונית השיטים. מדובר בציקדה קטנה ודי מצחיקה שחיה על עצי שיטה בערבה. כדי להסוות את עצמה, היא מתחפשת לקוץ של עץ שיטה - ולשם כך על עורפה מתנוססות שתי קרניים מחודדות המדמות קוצים. דוגמה טובה נוספת של התחפשות הוא של המקלון, חרק דק וארוך שבעומדו על ענף של צמח הוא נראה כמו ענף נוסף, מה שמקשה מאוד על טורפיו לאתר אותו.
ונעבור לפרסומות
בניגוד לבעלי חיים שמנסים להיטמע בסביבה, יש אחרים שדווקא מנסים לבלוט ועוטים צבעים בולטים. לרוב, שילוב הצבעים יכלול שחור וצהוב. דוגמאות לשלטי אזהרה מהלכים כאלה הם הסלמנדרה המצויה, דו-חי בעל זנב שמצוי בצפון הארץ, והכושן הארסי, חגב שחי במדבר.
צבעי האזהרה שלהם מודיעים לטורף פוטנציאלי שממש לא כדאי לו לטרוף אותם, ואכן - בחלק מהמקרים, בעלי חיים כאלו הם רעילים לאלה שאוכלים אותם. הסלמנדרה מפרישה רעל מבלוטות שעל עורה, ואילו הכושן הארסי ניזון מצמחים המכילים רעלים שנאגרים בגופו, אך אינם מזיקים לו. צבעי האזהרה הבולטים עוזרים לטורפים לקשר מהר יותר בין הצבע לתוצאות הטריפה.
לשקר יש רגליים
אסטרטגיה נוספת שיש בה מההתחפשות היא החקיינות. בטבע יש בעלי חיים שמחקים בעלי חיים אחרים, ובעצם "תופסים טרמפ" על הימנעותם של הטורפים מצבעי האזהרה. דוגמה לשקרן עם רגליים, ולא רק שתיים אלא שש, הוא זבוב הרחף מהמין רקבן מפוספס. הזבוב הזה מתהדר בפסים שחורים וצהובים על הבטן, ממש כמו דבורים וצרעות, אך למעשה אין לו עוקץ כלל והוא אינו יכול להגן על עצמו בשום צורה.
טורפיו, למשל קרפדות, כבר למדו שלא לאכול חרקים מעופפים עם בטן מפוספסת בצהוב ובשחור, ולכן הם לא יאכלו גם את הזבוב, שיצליח לשקר את דרכו אל היום הבא.
היתרון בלהיות חקיין ברור לגמרי, אך יש לכך מגבלה אחת חשובה: מספר החקיינים חייב להיות מוגבל וקטן הרבה יותר מאלה ש"דוברים אמת", שכן אם הטורף ייתקל שוב ושוב בטרף נושא צבעי אזהרה שהיה לו טעים, הוא עלול ללמוד שאין סיבה להיזהר ויתעלם מצבעי האזהרה. כך, יגדע החקיין השקרן בעצמו את הענף עליו הוא יושב.