להפיק תועלת מהאיפוק הכפוי

פעולת התגמול המוגבלת באיראן תפגע בהרתעה הישראלית, אך יש לקוות שהיא תפתח פתח מדיני להשלים את המלאכה הצבאית ברצועה.

הנהגת ישראל נאלצת לתמרן עם צבא קטן ותלותי מדי מול הציר האיראני ומול ארה"ב, המנסה לכבות את התבערה באזור במחיר של החלשת ישראל. אפשר להניח שהאמריקנים בלמו את ישראל ודרשו ממנה לא לצאת למתקפת מנע. אנחנו יודעים שאחרי ההתקפה האיראנית, הם דרשו מישראל להיזהר בתגובתה, וגיבו את דרישתם בתלות שישראל פיתחה בהגנה האמריקנית. התקשורת הישראלית התמסרה ברובה לספין האמריקני על ה"ניצחון" שבהצלחה הטכנית־צבאית ליירט 99% מהטילים ומהכטב"מים - ניצחון מפוקפק ביותר, שהרי נפתח פה פתח לאיראן להתיש בזול את ישראל ואת בעלות בריתה, לרבות ארה"ב (ראו התעייפות האמריקנים מסיוע לאוקראינה). נכפתה עלינו הגנה יקרה מאוד (מיליארד וחצי דולר בכמה שעות), שאינה בת־קיימא לאורך זמן מבחינת מחירה וכושר הייצור שהיא מצריכה, ונאסר עלינו להגיב בהתקפה מרתיעה.

כך האמריקנים נוהגים תמיד בישראל ובכל בעלות בריתם. הם מעדיפים את האינטרסים שלהם על שלנו, חיוניים ככל שיהיו. לא פעם הם שוגים כליל בהערכת האינטרסים שלהם (גם הפעם), ובכל זאת הם חופשיים לדבוק בטעותם, ומרווח הטעות המותר להם רחב מזה האפשרי לנו. האסטרטגים הילדותיים של מערכת הביטחון שלנו נוטים להדחיק את האמת הפשוטה הזאת באמצעות הונאה עצמית על זהות אינטרסים בינינו לבין ארה"ב, או בפיתוח גישה תלותית של קבלה בלתי מותנית של העוֹל האמריקני.

קשירת ידיה של ישראל ניכרה מייד בתחילת המשבר, בהצהרת ה־don't של ביידן שכוונה נגד ישראל לא פחות משכוונה נגד אויבותיה הרצחניות. היא נמשכה במאמץ האמריקני להשאיר את חמאס כגוף צבאי־שלטוני ברצועה ולמנוע מישראל להכריע אותו צבאית. ארה"ב גם דורשת מישראל "לא להגזים" בתגובתה להתקפות שהגליל הישראלי סופג מחיזבאללה, הגיס האיראני בלבנון. היא עושה זאת, בין היתר, באמצעות התיווך המופקר וחסר הסיכוי של שליח הנשיא ביידן, עמוס הוכשטיין. האיש מציע לחיזבאללה נתחים משטח ישראל ומיליארדי דולרים, תמורת הסכמה מפוקפקת להסיג את כוחות הטרור שלו מגבול ישראל. כניעה גמורה לאמריקנים, כרוח דבריו חסרי האחריות והתבונה של ראש האופוזיציה לפיד, למשל, היא לפיכך עמדה שאסור לישראל לאמץ.

גישת התלות של מרבית הממסד הביטחוני־מדיני של ישראל היא ילדותית ומסוכנת, אולם גם היפוכה מסוכן. בנקודת הזמן הנוכחית של המלחמה הארוכה של ישראל עם איראן וזרועותיה, אסור להיקלע לעימות כולל עם ממשל ביידן. זה ישחק לידי יריבי ישראל המרובים בממשל. צריך לברור את העימותים, לתמרן ביניהם, לוותר היכן שאפשר לפי שעה, כדי לגבות מחיר בחזיתות הדחופות יותר.

קשירת ידיה של ישראל ניכרה מייד בתחילת המשבר, בהצהרת ה־don't של ביידן שכוונה נגד ישראל לא פחות משכוונה נגד אויבותיה הרצחניות. היא נמשכה במאמץ האמריקני להשאיר את חמאס כגוף צבאי־שלטוני ברצועה ולמנוע מישראל להכריע אותו צבאית

בלחץ האמריקנים, ממשלת נתניהו נמנעה מתגובה מרתיעה באיראן. זה אומר שהעימות הישיר עם איראן נדחה לפי שעה, אך יבוא בוודאות, מפני שארה"ב במעשיה הרשתה בעצם לאיראן לתקוף את ישראל ללא ענישה מרתיעה. עוד חזון למועד, אבל עכשיו ישראל צריכה להפיק מהאיפוק שנכפה עליה תועלת ברצועת עזה.

האמריקנים יתקשו להתנגד עתה למתקפה בדרום הרצועה ויתקשו להחדיר לרצועה את קטאר האסלאמיסטית או את הרשות הפלשתינית האנטישמית. ישראל תמשיך לבתר את הרצועה ולמנוע חזרת תושבים צפונה. אם ממשל ביידן יתאנה לישראל בסוגיות האלה, הוא ייחשף בחוסר נאמנותו לבעלת בריתו, אשר הוכיחה איפוק מול איומים חמורים, וייתקל בלחץ נגדי במערכת הבחירות בארה"ב.

ייתכן שכבר עתה אפשר לדרוש עיצומי סחר אפקטיביים על איראן, אולם אחר כך בוא יבואו בהכרח לבנון ואיראן, מול ממשל ביידן או מול הממשל הבא.