מצרים ואתיופיה: על סף עימות

העימות הצבאי הבא במזרח התיכון עלול להתרחש בין אתיופיה למצרים. ניסיונות ליישב את המחלוקות בדרכים דיפלומטיות נעשים כל העת, אך ענני המלחמה טרם התפזרו. המשבר הוא על מים. נהר הנילוס הוא עורק החיים של מצרים, ואותו מאיימת אתיופיה לחסום. מקורות הנילוס נמצאים, כידוע, במזרח אפריקה, ולפני שהנהר הגדול מתקרב לשדותיה מוכי הצימאון של מצרים הוא חוצה ארצות נוספות, כולל אתיופיה, שגם בה שטחים ענקיים בעלי פוטנציאל חקלאי המשתוקקים להשקיה, וגם לה, כמו במצרים, אוכלוסייה של כ־90 מיליון נפשות. ולא רק בחקלאות מדובר, אלא גם באי־תלות בספקי אנרגיה זרים - אתגר שפתרונו יכול להפוך את אתיופיה מאזור כלכלי נחשל למעצמה כלכלית ואולי מדינית.

אך אליה וקוץ בה. אתיופיה מקימה על נהר הנילוס סכר ענקי בעלות של קרוב ל־5 מיליארד דולר כדי לאגור את רוב מימיו בשטחה, דבר שבתוך זמן קצר עלול להטיל על מצרים מכת רעב חסרת תקדים ולהביא עליה צרות אחרות, כגון הפסקות חשמל תכופות ועוד. החזות הזאת, אף שאתיופיה מבטיחה להתחשב בצרכיה של מצרים, יוצרת מצב בלתי אפשרי מבחינת קהיר, שממילא מתקשה לפרנס את 90 מיליון תושבי המדינה.

הזכויות הצולבות והסותרות של מדינות, ששוכנות לצידי נהרות שחוצים את שטחיהן, הן נושא מרכזי במשפט הבינלאומי, ובעברו גם ישראל עמדה בפני החלטות קשות, כולל צבאיות (עד כיבוש הגולן), בקשר לניסיונות הסורים להטות את מימי הירדן. גם המחלוקות בקשר לנילוס אינן חדשות. ב־1929 נחתם הסכם ביוזמת הבריטים, ששלטו ברוב האזורים האלה, שקבע את חלוקת מימי הנהר, ובגלל העניין המיוחד שהיה לבריטניה במצרים, הוקצו לאחרונה כ־60 אחוזים מהם. את המצב הזה החליטו עכשיו לשנות המדינות האחרות, ששוכנות על גדות הנהר, וחתמו על הסכם שיביא להפחתה ניכרת של כמות המים למצרים.

למעשה, ההסכם כבר נחתם אך אשרורו עוכב, כנראה כדי לעקוב אחרי ההתפתחויות הפוליטיות במצרים. כעת הוחלט לא לחכות עוד וההסכם אושרר סופית בפרלמנט האתיופי והפך לחלק מחוק המדינה. התגובה המצרית, כצפוי, היתה נזעמת; הנשיא מורסי הצהיר כי אף על פי שאינו רוצה במלחמה, "כל האופציות פתוחות", וקצין מצרי בכיר בדימוס, הגנרל טלעת מוסאלם, העיר ש"אף שיכולת ההשפעה של קהיר בשפל המדרגה - אם לא יימצא פתרון דיפלומטי, מפקדי הצבא במצרים עלולים להחליט שמוטב למות בקרב מאשר מצמא". 

העלילה של האופרה "אאידה" של ורדי עוסקת במלחמה בין מצרים לאתיופיה, והמצרים יוצאים בה מנצחים. גם כעת עוצמתה הצבאית של מצרים לכאורה גדולה יותר, אך האתיופים לוחמים קשוחים ואמיצים, וראוי להזכיר שתי מלחמות שלהם נגד איטליה - בראשונה ניצחו ובשנייה הוכרעו בקושי רב, רק אחרי שהאיטלקים השתמשו בגזים. ברם, גם אתיופיה אינה להוטה לצאת למלחמה, אך ייתכן שהיא סבורה כי המשברים הפוקדים את מצרים הופכים את איומיה הצבאיים לריקים מתוכן ושקהיר תקבל בלית ברירה את החלוקה מחדש של מימי הנילוס. אפשר שצודקים ואפשר שלא.

ויש נתון נוסף: אם המיזם האתיופי ייצא לפועל, יתחולל שינוי גיאופוליטי באזור כולו, לרבות העברת משקל הכובד ממצרים לאתיופיה, ויהיו לכך השלכות מדיניות. ארה"ב, אשר אינה זקוקה לבעיות נוספות במזרח התיכון, ושמצרים (להלכה) ואתיופיה (למעשה) הן בעלות בריתה, תעשה כמיטב יכולתה לשכנע את כל המעורבים להגיע להסכם בדרכי שלום. עם זאת, משקלה המדיני של וושינגטון נחלש מאז המהפכה במצרים ו"האביב הערבי", כך שאין לדעת אם מאמציה יצליחו.

גם ישראל נמצאת בעניין זה בדילמה מסוימת: ההסכמים והקשרים עם מצרים הם אבן ראשה ביחסי החוץ והביטחון שלה, אך גם הקשרים ההולכים ומתהדקים עם אתיופיה הם גורם חשוב בשיקוליה. עד כה נמנעה ישראל מלהיות מעורבת בצורה כלשהי בסערה המתגלגלת אצל שכנותיה, ויש לקוות שכך יימשך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו