ביום קיץ אחד, באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, החליטה ברכה פלאי, מייסדת הוצאת מסדה, להציב דוכנים ברחוב רוטשילד ולמכור בהנחה ספרים שנותרו לה במחסן. תושבי תל אביב הקטנה נהרו בהמוניהם, והחיקויים לא איחרו לבוא. ימי שוק לספרים קמו בערים נוספות וזכו להצלחה מסחררת. שלושים וחמש שנים אחר כך העניקה להם המדינה גושפנקה וקבעה יריד ספרים אחד בן שבעה ימים שחל בו בזמן בכל רחבי הארץ. מתברר שגם שבוע הספר, כמו לא מעט מועדים נוספים בלוח השנה שלנו, התחיל במקרה. רק משום שמו"לית חכמה הבינה שכדאי לה למכור ספרים במבצע.
אבל שבוע הספר הוא הרבה יותר מאשר הזדמנות לקנות ספרים בזול, בייחוד בתקופתנו, כשמבצעי המכירות אטרקטיביים כל ימות השנה. בשבוע הספר אנחנו חוגגים את עצם קיומם של הספרים. אני אומרת אנחנו, כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם שקבעה לכבודם מועד מיוחד. שבוע הספר הוא שלנו. רק שלנו. לא לחינם מכנים אותנו עם הספר. היהדות מעמידה את המילה הכתובה במרכז הווייתנו. אנחנו מעריצים ספרים.
האמת הזו ידועה מאוד, וחלקית מאוד.
מתחת לתדמית הטקסטואלית של התרבות היהודית, ומאחורי סיסמאותיה המפורסמות בשבח הקריאה, רוחשים בה גם קולות אחרים.
לגמרי אחרים.
לחדש את התורה שבכתב
התרבות היהודית נשענת על שתי תורות: תורה שבכתב - התנ"ך, שנוצר באלף הראשון לפני הספירה, ותורה שבעל־פה - ספרות חז"ל, שנוצרה בשש מאות השנים הראשונות לספירה.
כשבוחנים את היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה בהשוואה לשלבי ההתפתחות של התרבות, מבינים שהסדר שלנו הפוך לחלוטין. בימי קדם הידע הועבר בעל פה, מפה לאוזן, ורובו נשכח ושובש. המצאת הכתב איפשרה לזכור כמויות עצומות של מידע ולהעביר אותן ממקום למקום ומדור לדור. כלומר, הכתב בא לאחר העל־פה. ואילו אצלנו העל־פה בא לאחר הכתב.
מה קורה לנו? למה אנחנו הפוכים?
כדי להבין מדוע התורה שבעל־פה נוצרה לאחר התורה שבכתב, צריך לחזור לימי חורבן בית שני. אובדן המקדש הפך את התנ"ך ללא רלוונטי. אמנם יש בו טקסטים על זמניים, כמו דברי המוסר של הנביאים, אולם כל מעגלי החיים שלו סובבים סביב הפולחן: הקשר עם אלוהים, החגים, הטקסים, החקלאות. הכל. פשוט הכל. לאחר שבית המקדש חרב היה צריך לקרות לנו מה שקרה לכל כך הרבה עמים לפנינו ואחרינו: היינו אמורים לאבד את התרבות הלא רלוונטית שלנו ולהיטמע בתרבויות אחרות.
אבל אז, בהגיע הרגע הקריטי הזה, קמו חכמינו ויצרו את התורה שבעל־פה. הם הבינו שכדי להמשיך להתקיים כעם אנחנו חייבים לשמור על התנ"ך. בלעדיו נאבד את זהותנו. אבל רק שמירה אינה מספקת, שהרי הוא כבר לא רלוונטי. התורה שבעל־פה נוצרה כדי לחדש את התורה שבכתב ולהתאים אותה למציאות המשתנה שבכל דור ודור.
קללת האותיות
הכתב הביא לאנושות קידמה עצומה. בזכותו הידע נשמר והופץ. בקפדנות. בדייקנות. ללא שיבוש. אבל כאן בדיוק טמון גם חסרונו הגדול. הברכה והקללה שזורות זו בזו. ידע שעובר בעל־פה משתבש ונשכח, זה נכון, אבל הוא גמיש, חופשי, משוחרר, מתחדש. ואילו ידע שמועלה על הכתב נותר כפי שהוא, ללא שינוי, ללא התפתחות, ללא צמיחה. וככל שהטקסט יותר מתקדש, סכנת ניוונו דווקא גוברת. ספר לא מקודש אפשר לזרוק, או לפחות להעמיד לו אלטרנטיבה, אבל ספר מקודש חייבים לשמור ולעשות. ככה. כפי שהוא. כזה ראה וקדש.
אני אוספת כעת סיפורים על הבעל שם טוב שמהם ארקום רומן על ראשית החסידות. כמה מהסיפורים מוזרים מאוד. למשל הסיפור הזה:
פעם אחת ראה הבעש"ט שד הולך וספר בידו. שאל אותו: איזה ספר זה? השיב השד: ספר שלך, אתה חיברת אותו. הבין הבעש"ט שתלמידיו כותבים את תורתו. קיבץ אותם ושאל: מי מעלה את דברי על הכתב? הודה אחד התלמידים והראה לו את הכתבים. עיין בהם הבעש"ט ואמר: אין כאן אפילו דיבור אחד שאמרתי.
סיפור מוזר, אבל בהחלט רציונלי (למרות השד), שמתמודד עם החידה הכי מסקרנת בתולדות הבעש"ט: מדוע הוא לא כתב את תורתו? תלמידיו מספרים את הסיפור כדי להסביר למה הם לא עשו זאת במקומו (לא בחייו, בכל אופן). הם לא התרשלו, לא התעצלו, ואפילו לא שגו. תורת הבעש"ט היא תורה שבעל־פה. זה כוחה. זו עוצמתה.
השד בסיפור מייצג את הספר. הכתיבה נתפסת כדבר שלילי. אך ברגע שהכתב הומצא, כל תורה שבעל־פה תהיה בסופו של דבר תורה שבכתב. התהליך בלתי נמנע. חז"ל ניסו בהתחלה להיאבק בו והזהירו: "דברים שבעל־פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". מאבקם נכשל. התורה המתחדשת שלהם הפכה לספרים.
השולחן ערוך הפך לתנ"ך
אהבתי מאוד את הסופר יורם קניוק שהלך השבוע לעולמו. כל מי שהכירו אותו, ולו מעט, כמוני, מייד התאהבו בו. המורכבות המופלאה של יצירתו אפיינה גם את אישיותו. הוא דיבר בישירות ולא כיבס את מילותיו, אבל היה חם, נדיב, טוב לב, וכל כך רגיש לזולת. כל זולת. לא היה בו אפילו שמץ של נרקיסיזם, למרות שבשנותיו האחרונות זכה לתהילת עולם.
לפני כמה חודשים זכיתי לשוחח איתו על ספרי האחרון, שעוסק במהפכה של חז"ל. התווכחנו. זה היה תענוג להתווכח איתו. הוא טען שהתורה שבעל־פה משבשת את התנ"ך, ואני טענתי שבלעדיה לא היה לנו תנ"ך.
פעם אולי התורה שבעל־פה חידשה את התנ"ך, הוא אמר, אבל אחרי שכתבו אותה היא בעצמה הפכה לתנ"ך. אף אחד בימינו לא מעז לחדש אותה. הרבנים משתמשים בה כדי לנוון את היהדות. במקום תנ"ך יש לנו את השולחן ערוך.
השפלתי את עיניי ושתקתי.
נסתתמו טענותיי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו