סער ובנט, שערי החרטה עוד פתוחים

אפילו שעה לא נדרשה לנפתלי בנט כדי לדחות את הצעתו של רה"מ נתניהו. גם יו"ר תקווה חדשה גדעון סער דחה על הסף את ההצעה החריגה. "תזוזה של נתניהו לשנה לתפקיד ראש הממשלה החליפי והמשך הקדנציה כראש הממשלה - אינה מה שמצביעי תקווה חדשה הצביעו עבורו", אמר וסתם את הגולל על האפשרות להקים ממשלה בישראל. ולא סתם ממשלה, אלא בעלת מכנה אידיאולוגי ימני.

אפשר להניח שהשניים תיאמו את ה"לאו" המהיר לנתניהו. אפשר לשער שבנט וסער אינם מאמינים לנתניהו - חוסר אמינות שנתניהו קנה בחוסר יושר. אבל בעת הזו ובנסיבות האלה, גם אם הצדק המוחלט עימם, שני המנהיגים הימנים טעו נראותית, פוליטית ומהותית.

הם טעו משום שגם אם הצעתו של נתניהו אינה כנה, כפי שהם חושדים, הוא עדיין הודיע על ויתור רב־משמעות. עבור סער הזזת נתניהו היתה התחייבות מספר אחת. גם אם הצהרתית בלבד בשלב הזה, נתניהו הודיע על נכונות לזוז. כיצד ייתכן שסער מתעלם מצעד שמשרת את דרישתו שלו? נכון, ההצעה של נתניהו חלקית וראשונית. ועדיין, זה הדבר שלשמו סער ביצע את המהלכים הדרמטיים שלו בחודשים האחרונים, ובפוליטיקה, הוא יודע היטב, צריך לדעת מתי להתפשר או לפחות להתחיל דיון על פשרה. 

גם בנט לא יכול להתחבא בנסיבות האלה מאחורי סמוטריץ'. עכשיו, אחרי שנתניהו זז דקלרטיבית, בנט צריך היה בתוך החדר ומחוצה לו, להגיש לסער סולם ולדחוק בו לרדת מהעץ. במקום להפנות את הביקורת לנתניהו, שעשה סוף־סוף צעד, הפעם היה זה בנט שהמשיך במלחמת הנצח מול ראש הממשלה. הסרבנות החפוזה שלו ושל סער מעוררת ספק בדבר טוהר כוונותיהם והעמדות שהציגו בשבועות האחרונים. 

מטריד יותר מכל דבר אחר, בדחיית היד המושטת של נתניהו, סער ובנט שומטים את הסיכוי האחרון למנוע את הבחירות החמישיות. אבל אולי לא מאוחר. נותרו כמה שעות עד לפקיעת המנדט של נתניהו.