החוב המוסרי שלנו למשפחות: להצביע על האחראים

יש דמות אחת קצת מיותרת בכל הימים הנוראים האלה והשיח שמסביבם: אהרן הכהן.

שלא בטובתו, נגרר המנהיג הזה אל תוך ים הדמעות והסבל, רק בשל צמד המילים הכואב והלופת: "וידום אהרן". את שני בניו איבד אהרן בתאונת קודש נוראה לאחר שהקריבו אש זרה לפני ה', וכשהוא שומע על אובדנו - הוא דומם ושותק. מאז הוא הפך לסמל הקבלה, ההכלה וההתמודדות האמונית הגאה והעצורה. כאב נושאים בדממה ומתוך התבוננות פנימית.

וזה כל כך מקומם, עד שבא לצעוק עוד יותר בקול. מקובל בימים אלה לומר שעכשיו זמן שתיקה. עוד יבואו ימי הצעקה. והאמת נמצאת בדיוק הפוך משם. עכשיו? עכשיו זמן צעקה. עוד יבואו ימי שתיקה ואבל. אפשר לדמום עם אהרן ולחבק לרגע את האבל המצמית. אבל לא להתמכר לדממה הזו. לקטוע אותה מייד ולהתחיל לצעוק.

אסון מירון הוא לא אש שירדה מן השמיים ואכלה במחנה. יש לאסון מירון רקע ופנים ופיסות מתכת ומבני אבן ותרשימים שגויים ושרטוטים מהוהים, ואולי גם חתימות לא אחראיות ושיחות בהולות, ואין לדעת מה עוד. צריך לבדוק ולבדוק ולתקן ולהתאבל. ולכעוס ולבכות. שותקים כשאש יורדת מן השמיים. לא כשגשר רעוע יורד מרחבת תולדות אהרון ומסתיים בסיבוב ובשיפוע.

מול עינינו תמונת זוועה, והצופה שואל את עצמו מה הוא רואה. אם שכולה רואה עכשיו רק את בנה המת. תשעה יתומים רואים עתה רק את אביהם הנטמן בעפר. וכי יש להם פנאי למשהו אחר זולת כאבם? אבל אנחנו, כל השאר, מצווים לראות תמונה רחבה של מה שהיה כאן. מבחינתנו, החובה לצעוק על אודות האחריות היא נשיאתנו בעול אבלם. להם אנחנו חייבים את המבט הביקורתי, הצועק, התובע. להם: למתים, לאם, ליתומים, לפצועים. מישהו אמר אתמול בטלוויזיה שחובתנו בשעה זו להתחזק ולהבין שאולי כל זה קרה בגלל היחסים העכורים בין השבטים והפלגים בעם ישראל. זהו שלא. הבחירות החוזרות נגרמות בגלל היחסים העכורים בעם ישראל. האסון הנורא הזה נגרם, למרבה האימה, מסיבות אחרות לחלוטין.

לא לשתוק, לא להתחזק באהבת ישראל (לא רלוונטי עכשיו), לא לקבל קבלה טובה (תמיד טוב, אבל עכשיו זה מסיח את הדעת), לא להדליק נר. לצעוק, לצעוק, לצעוק.

מול עינינו תמונת זוועה, והצופה שואל את עצמו מה הוא רואה. אם שכולה רואה עכשיו רק את בנה המת. תשעה יתומים רואים עתה רק את אביהם הנטמן בעפר