אין בכלל ספק שעבור הרבה מאוד נשמות טובות, הקריאה להתפטרות מיידית של השר אוחנה, ואצל כמה מהמהדרין גם שר הפנים דרעי ורה"מ נתניהו, היא הרבה יותר פונקציה של תיעוב פוליטי, ופחות של מחויבות עמוקה לסטנדרטים נעלים של תרבות פוליטית. אבל העובדה שבמרחבי השיח הישראלי יש מספיק דוברים שלא מסוגלים לייצר אמירה נורמטיבית אחת בלי שבסוף המשפט שלהם יופיע "#לך", לא צריכה לנהל את היחס הציבורי לאסון.
45 קורבנות גבה האסון, והוא התרחש תחת השגחה ופיקוח של המשטרה. השוטרים במקום עבדו בתנאים בלתי נסבלים, במאמץ עילאי להביא מעט סדר לאירוע שהוא במהותו משולהב ואקסטטי. הם עשו את זה באתר שלא בנוי לצפיפות האיומה ולתנועה ההמונית פנימה והחוצה. גם אם הוא לא תוצאה של מדיניות מכוונת, האסון הזה הוא לא אסון טבע. הוא גם לא תוצר של טעות בשיקול דעת מול גורם סיכון חיצוני ובלתי נשלט, כמו שריפה או מתקפה. הוא תוצר של כשל בתכנון, בהקצאת מכסות, בהרשאות, בניהול, ובפיקוח מול נתונים ידועים ובתנאים הניתנים לצפייה.
הציפייה מהשר לביטחון הפנים להתפטר היא טבעית ומתבקשת. זה נכון שבאווירה האגרסיבית והפסקנית של הוויכוח הפוליטי בישראל, היא נראית כמו חלק מתרבות הלינץ', משפטי השדה והגיליוטינות בכיכר. אלא שהתפטרות היא לא הודאה באשמה, והיא גם לא עונש. התפטרות בעקבות אירוע בעל ממדים כאלה, היא בראש ובראשונה הכרה בכובד הטרגדיה. היא בגדר מחווה אנושית, שמאותתת למשפחות הקורבנות ולנפגעים שהמדינה לא עוברת לסדר היום. שזה לא ייגמר בעוד ועדה, בעוד מסמך "הפקת לקחים".
אבל זה לא רק צעד סמלי. התפטרות אחרי אסון בסדר גודל כזה, שמראשיתו ועד סופו מבטא כשל תכנוני וניהולי מתמשך, היא צעד מתבקש גם לתיקון. דווקא כדי שזה לא ייגמר בעוד דו"ח לפרוטוקול, חקירת הנסיבות והגורמים מוכרחה להיעשות בתוך אווירה נקייה מחשש למעורבות או השפעה של הגורמים המעורבים, ובעיקר של הגורמים הנושאים באחריות פיקודית (המפכ"ל) ומיניסטריאלית (השר). זה קרה במשמרת שלהם, והם בקצה הפירמידה של המנגון שהופקד על ביטחונם של משתתפי האירוע. הם נושאים באחריות, ולאחריות הזו יש ערך.
ברור לכל צרכן אקטואליה ישראלי, ש־90 אחוז מהשימוש בביטוי "מחדל" בהקשרים כאלה, משרת בעצם את הרצון לסמן "אחראים" למחדל, עם רפרנסים היסטוריים ידועים. המניפולציות שקופות, וכך גם מי שמתפרנס מהן. אבל זה לא אומר שצריך להתבצר בתפיסה של צדק אישי. קרוב לוודאי שמדובר בהזנחה שיטתית ומתמשכת שבטח לא התחילה עם אוחנה. ויכול להיות שחקירה אובייקטיבית תמצא שבהתחשב בנסיבות או בהשוואה לעבר, המפכ"ל ואנשיו עשו מעל ומעבר להבטיח שהאירוע יעבור בשלום. אבל כל זה לא גורע מחובתם להתעלות מעל המשמעות הפרסונלית ולפעול בהתאם לתפקידם כנציגים רשמיים של השלטון ולקבל אחריות.
ומה שיהפוך את ההתפטרות הזו למשמעותית הרבה יותר, מה שיסמן אותה כמחווה כנה של פוליטיקה בוגרת ואחראית, יהיה האומץ לעשות זאת מוקדם ככל האפשר, לפני שהדרישה לקבלת אחריות תהפוך לתביעה ציבורית של זעם ומיאוס.
