שה לכתוב את הדברים הללו, במיוחד כשהכאב כה עז, וההלם עודנו מכה. ייקח עוד זמן לעכל את גודל האסון ולהבין את השלכותיו, והלב יוצא אל משפחות ההרוגים ואל הפצועים. בימים הקרובים יתחיל מצוד האשמים והאחראים. תתבצע חקירה, ינותחו האירועים ויסומנו ראשים. זהו תהליך חשוב ומתבקש בעקבות אירועים בקנה מידה כזה.
אולם אסור לתת לעיסוק במיקרו וברמה הפרסונלית להסתיר את התמונה הרחבה והעקרונית, שמסמלת קו שבר עמוק ומשמעותי הרבה יותר מהאירוע הנקודתי. מתחם קבר הרשב"י מגלם את כל הבעיות בתפר שבין החברה החרדית למדינת ישראל. המתחם שייך עוד מהתקופה העות'מאנית לגוף בשם "ההקדש הספרדי" - מעין מקבילה של הוואקף המוסלמי, האחראי על הר הבית. בנוסף אליו ישנו מספר לא קטן של עמותות וגורמים פרטיים שמנהלים חלקים שונים במתחם.
דו"ח מבקר המדינה מ־2008 סוקר את הסאגה הארוכה של היחסים בין משרדי הממשלה - משרד הדתות והמרכז הארצי למקומות קדושים - לבין הגופים הפרטיים במקום. הקריאה בעמודים הללו מאלפת. במשך עשרות שנים מתנהלת התדיינות בין ההקדש, למדינה, למועצה המקומית, לרבנות הראשית, למינהל מקרקעי ישראל, לממשלה - ובעצם מי לא. כמובן, הוקמו כמה ועדות ונכתבו המלצות, ואיך אפשר בלי - הליכים משפטיים ועתירות לבג"ץ. כל זאת, כאשר בה בעת פורחת ברחבי המתחם בנייה לא חוקית מסוכנת, כולל הרחבת מרפסות על בסיס קונסטרוקציות מתכת רעועות ורמפות מברזל.
במשך השנים נעשו ניסיונות להפקיע את המקום מידי ההקדש ולהעבירו לסמכות המדינה, אך אלה נתקלו בהתנגדות עזה. ב־2011 הותקף שר האוצר דאז שטייניץ בפשקווילים שבהם נכתב "הנה שמענו בחרדה שהשלטונות רוצים להשתלט על אדמת קודש, מקום מנוחת התנא רשב"י... ולזאת מתכוננים להפקיע ולבטל את ההקדש, ולהעביר את בעלות המקום לידיהם - היה לא תהיה". כאשר לפיד חתם על צו ההפקעה, הותקף גם הוא על ידי גורמים חרדיים כ"שלטון הרשע" ש"מאיים להניח שבט הרשע על גורל צדיק יסוד העולם", וקראו להיאבק בהחלטה ו"להרעיש עולמות". ההקדשות עתרו לבג"ץ שביטל את ההחלטה להפקיע, ובסופו של דבר הושגה פשרה בין המדינה להקדשות בדבר ניהול המקום.
הנקודה הארכימדית באסון מירון היא העובדה שהמקום התנהל במעין ואקום משילותי, באזור הדמדומים שבין המדינה לחסידויות, ללא פיקוח, ללא תכנון מסודר וללא ניהול תקין. כבר שנים גורמים רבים מעוניינים להפוך את מירון לאתר תפילה מסודר ומודרני, לפתוח מעברים רחבים, לסדר את התשתיות במקום ולייצר מרחב בטיחותי, מכובד וראוי לקדושת המקום. אולם קבוצות מסוימות מתנגדות לכל שינוי במתחם. לא רוצים שהמקום יהפוך להיות "כמו הכותל" או רוצים לשמר את האתר כמקום תפילה מסורתי ולא "ממוסחר". תחת המצב הבעייתי הזה, דבר לא יכול לזוז.
חשבון הנפש הציבורי צריך אפוא להעמיק גם לתשתית המבנה החברתי שמייצר את התנאים לפריחתם של אסונות ומחדלים מסוג זה.
הווי מתפלל בשלומה של מלכות.
