סבב הלחימה הנוכחי בינינו לבין הפלשתינים מוכר עד אימה: הם מתקיפים, אנחנו מבליגים, הם מתקיפים יותר, אנחנו מגיבים במידתיות. מקורבים לבכירים במשרד הביטחון המצרי מאותתים שבעצם חמאס רוצה רגיעה, ואז הם יורים שוב, פוצעים כמה תושבים בגופם ובנפשם, ואנחנו מצמצמים את מרחב הדיג בעזה.
בינתיים בירושלים, פלשתינים דופקים מכות רצח ליהודים, מצלמים ומעלים לרשת. התמונות מעוררות עוד פלשתינים לדפוק עוד מכות לעוד יהודים. מהומות. היהודים מגיבים. הנשיא / ראש הממשלה / מפכ"ל המשטרה מוציאים הודעה המגנה את "האלימות בשני הצדדים" וקוראת לאיפוק. היהודים מתאפקים, מוציאים את הכלב לסיבוב ומותקפים באכזריות.
פרשנים מסבירים לנו בקול מדוד שהאינטרס של חמאס דווקא בעת הזאת (שזה תמיד) הוא להסלים את הסיטואציה, ושל ישראל דווקא להרגיע. התירוץ היום הוא שהבחירות הקרבות לרשות הפלשתינית מעודדות את חמאס להצטייר כ"מגן ירושלים", ולכן ינסה להסלים את העימות ולצאת גבר־גבר. ישראל, לעומת זאת, לא רוצה שחמאס יצבור כוח אלקטורלי בקרב הפלשתינים, ולכן כדאי שלא תשחק לידיו. הגיוני סך הכל, לא?
אז אני מזמינה אתכם, קוראים יקרים, לשחק איתי ב"מה היה אם": מה היה אם היינו מתנהגים כמו עם נורמלי, שכשמרביצים לו הוא מרביץ בחזרה ולא מפנה את הלחי השנייה? נגיד היה לנו ראש ממשלה ערס, ורמטכ"ל שזורם איתו, וכשיורים על יישובים בעוטף עזה הוא מורה להיכנס באמ־אמא שלהם?
מה היה קורה? כנראה היתה אסקלציה. חמאס היה משיב אש, ערביי ירושלים היו מתפרעים במקביל, אליהם היו מצטרפים ערבי המשולש ושורפים תחנת דלק או שתיים. חברי הכנסת הערבים היו מגנים את המשטרה ודורשים ועדת חקירה, והפרשנים היו מסבירים שרק אם היינו מסירים את המחסומים במדרגות לשער שכם / מפרקים את המגנומטרים בהר הבית / לא או כן נכנסים לכפרי הפזורה לאסוף או לחלק נשק / מאשרים לרש"פ לערוך בחירות גם במזרח ירושלים / מחק את המיותר - כל זה היה נמנע. ושזה חבל, ממש ממש חבל שלא מקשיבים להם כי הם נורא חכמים ורואים את הנולד וכל זה.
ואז מה היה קורה? חמאס היה צובר כוח אלקטורלי והיה מנצח בבחירות. ואז מה? היינו מבטלים את התיאום הביטחוני. ואז או שחמאס היה מתמתן (כי הוא רוצה שהעם שלו ימשיך לגבות אותו, ופתאום העם הזה סובל כי אין עוד צ'ופרים ישראליים) או שלא, ואז הוא וכל הרשות הפלשתינית על נתיניה היו מוגדרים אויב.
חמאס הוא ארגון טרור. אם הוא שולט ברש"פ, מדובר בישות טרוריסטית הרוצה להשמיד אותנו. מה היה קורה אז? לצה"ל היו סוף־סוף, אחרי עשרות שנים של ריק ודילמות מוסריות, מטרה, הגדרת אויב ומשימה ברורה: להילחם. לנצח. לא "להכיל", לא לתת "תחושת ביטחון", לא לריב עם ילדים, אלא להכריע את האויב. כמו פעם, זוכרים?
אז אולי כדאי פשוט להתנהג כמו אנשים נורמליים ולא להיות אובר־חוכמים, ולא לנסות להנדס את המציאות. כי המציאות שמתקבלת היא לכאורה כזו שחשבנו עליה ותכננו אותה, אבל כמו האמריקנים בעיראק, אולי לא חשבנו עד הסוף.
