זו לא הערביות, זו הרדיקליות

מניפולציה, אחיזת עיניים ובעיקר הונאה עצמית מאפיינות את הוויכוח סביב שילוב המפלגות הערביות. לדיון הגון וענייני צריך לשים את שתי סוגיות הליבה על השולחן. האחת: לא מדובר בלגיטימיות הפוליטית של הקול הערבי. זו מובנית מאליה. מדובר בשיתופן בממשלה של מפלגות רדיקליות, הפוסלות אידיאולוגית את הלגיטימיות של המדינה היהודית ומזדהות עם מגוון אויביה ועם האמצעים האלימים במאבק נגדה. השנייה: מה שעומד על הפרק אינו הצעה למפלגות הללו להשתתף בתרגיל פרלמנטרי, אלא להפקיד בידיהן את ההכרעה בידי מי ובאיזו דרך יעוצב גורלה של ישראל בשנים הקרובות. 

הכחשת העניין הראשון חמורה במיוחד. לצד ייעודה כמימוש ההגדרה העצמית של העם היהודי, ישראל היא מדינת כל־אזרחיה מבחינת משטרה הדמוקרטי: כל אזרחיה בוחרים לכנסת, המשקפת במסגרת הרשות המחוקקת את רצונו של הריבון - אזרחי ישראל כולם. שאלת ההשתתפות ברשות המבצעת מוכרעת על פי הרוב המתגבש בקרב חברי הפרלמנט. הרוב הזה יכול להחליט שמפלגות רדיקליות מימין או משמאל לא ישתתפו בממשלה. הדרה פוליטית עניינית היא דרך המלך של הבחירה הדמוקרטית ומרות הרוב. רוב כזה בישראל החליט שמפלגת ימין קיצוני - זו של כהנא - אפילו לא תוכל להתמודד לכנסת. בגרמניה החליטו שתי המפלגות המציעות לציבור דרכים פוליטיות וחברתיות שונות להקים קואליציה בעייתית ביניהן, כדי להדיר מן הממשלה את המפלגה השלישית בגודלה בבונדסטאג, עם 96 מושבים: מפלגת הימין הרדיקלית AFD. לפני כשנה סערה גרמניה כאשר מפלגתה של הקנצלרית מרקל תמכה בבחירות מקומיות באותו מועמד כמו נציגי ה־AFD. שגריר ישראל בגרמניה קבע כי מדובר בתקדים מסוכן.

המפלגות הערביות בישראל רדיקליות הרבה יותר ממפלגות המייצגות מיעוטים לאומיים ואתניים בפרלמנטים דמוקרטיים אחרים. במצע של כולן נתבעת ישראל להכפיף עצמה ל"זכות" שיבה של צאצאי הפליטים בהמוניהם. הח"כים שלהן מזדהים באופן פומבי ועקבי עם רוצחי יהודים. כשטרוריסטים מאום אל־פחם נהרגים, הם זוכים להלוויית הזדהות המונית, ואין קולות ציבוריים בעלי משקל המעיזים להסתייג מכך. לא מדובר בהזדהות עם אחיהם הפלשתינים או עם ערבים באשר הם: מנהיגים ערבים שאינם שונאי ישראל בוטים, סופגים גינוי וביקורת. בכנסת הצביעו נגד הסכם השלום עם מצרים ונגד "הסכמי אברהם". באליטות הפוליטיות המנהיגות אותן ברמה הלאומית והמוניציפלית מוצגת המדינה היהודית כפרויקט קולוניאלי בלתי לגיטימי, שלידתו וקיומו בחטא. דמויות המופת של המפלגות הללו מתחלקות בין ערפאת, אסד וחמאס. הן גם דמוקרטיות, פלורליסטיות וסובלניות כמותם. בזיקתם המובנת לעברם הם בוחרים לדבוק במורשת המאבק נגד היהודים ומדינתם. את סבלם הם טורחים לנתק מכל קבלת אחריות למלחמה שיצרה את הסבל הזה. קבלת אחריות בכלל, גם לאלימות בחברתם, היא הטאבו האולטימטיבי של הערבים באזור ובישראל.

שילוב המפלגות בממשלה לא מיתן את איבתן. כאשר רבין נתמך על ידיהן, טיבי ייצג בגלוי את ערפאת גם אחרי שנחשף כמחולל הטרור. ח"כ האשם מחאמיד כיהן בשנות ה־90 בוועדות הכנסת, כולל בוועדת החוץ והביטחון, על חשבון המכסה של מפלגת העבודה. הוא קבע: "אנחנו עשינו מרבין ראש ממשלה". את סייעני ישראל בשטחים כינה "בוגדים בעמם" ואמר שאם יחוסלו לא יתאבל; לדידו חיזבאללה היא "תנועת שחרור לאומי" ואנשיה "לוחמי חופש". לדבריו, בשנות קיומה של ישראל לא היתה פעולה צבאית אחת, לרבות חילוץ אנטבה, שהיתה לגיטימית כהגנה עצמית.

נראה שרוב הערבים רוצים להשתלב בחברה הישראלית. הם אינם תומכים בטרור ואינם נאבקים במדינה בפועל, אך רובם בוחרים כנציגיהם מפלגות עוינות, המחויבות לתפיסה רדיקלית ומשמיעות טיעונים נבזיים. מפלגות ערביות, גם ביקורתיות ותובעניות, המחויבות לישראל ולא לאויביה, תתקבלנה בברכה. הפרדוקס הוא ששילוב המפלגות עכשיו יחדד את הפרובוקציות ויציב מכשול לשילוב האוכלוסייה בעתיד.