אני שומעת את קולות השבר של חבריי מימין, את האכזבה העמוקה שנחלו מנפתלי בנט, מאיילת שקד ומימינה. את תחושת הבגידה שהם חווים כשהם צופים בנטישתם את המחנה, בריצה לזרועות המחנה הנגדי. אני מבינה - אבל לא שותפה לתחושות. לא משום שאיני מודאגת מהקמת ממשלת שמאל ואופורטוניסטים, אלא משום שאין בי שבריר של אכזבה. איך אוכל להתאכזב, אם לא היו לי ציפיות מימינה? איך אוכל להתאכזב אם הסממנים לכך התקיימו זמן כה רב? איך אתאכזב אם דברים שכתבתי ואמרתי על ימינה, כמו על ליברמן ועל סער לפני כן, התרחשו ממש כמו בתסריט?
אני זוכרת היטב שאיילת שקד ביטלה את גוף הביקורת על הפרקליטות; שוכנעה מדבריו של שי ניצן שלא להקים ועדת חקירה לרות דוד; סיכלה את חוק היועמ"שים; ואפילו את מנכ"לית המשרד מימי ציפי לבני לא החליפה. אני זוכרת את הגיבוי המלא שנתנו שקד ובנט ליועמ"ש מנדלבליט, חרף התנהלותו בתיקי נתניהו, ועוד הגדילו לומר שהם סומכים עליו, חרף ההצפנה של פרשת מנדלבליט־אשכנזי־הרפז.
אני זוכרת שעוד ב־2013, רק בגלל נפתלי בנט נכנס יאיר לפיד לממשלה, ורק בגלל הטלאים האידיאולוגיים הללו הממשלה נפלה. אני זוכרת היטב שבנט ושקד עשו יד אחת עם השמאל בהצעת החוק נגד "ישראל היום". אני זוכרת את הסיקור המחניף שזכו לו בתקשורת, כל אימת שעשו מעשה המשרת את המחנה הפוליטי הנגדי. אני זוכרת את האובססיה של בנט להיות שר ביטחון, ואפילו בממשלת שמאל, אלמלא היה מקבל את התפקיד בממשלת המעבר של נתניהו. אני זוכרת כיצד אפילו בימי מגיפה - במקום להיות אופוזיציה אחראית, הקים קבינט צללים והיה עסוק בניגוח הממשלה.
וכאשר החלה מערכת הבחירות האחרונה, אני זוכרת את ההתפעלות הילדותית מכך שימינה תיקח קולות משמאל ותעבירם לימין, זאת בשעה שלא היה ספק שמדובר במהלך הפוך. אני זוכרת שכשבועיים לפני הבחירות שאלתי את חבר הכנסת מתן כהנא, באחד הכנסים: "אם תהיו האצבע ה־61 להקמת ממשלת ימין, האם אתה מתחייב שתצטרפו?" ואני זוכרת היטב שלא הצלחתי לקבל את התשובה הברורה והפשוטה "כן".
ואני גם זוכרת שאמנון אברמוביץ' התחיל לאתרג את ממשלת סער ובנט מדי שישי בערב, ואת רינה מצליח רומזת במוצ"ש שעוד יהיה חיבור בין השניים לאחר הבחירות. ואיך אשכח את החיבוק החם והספונטני של בנט לסער, באותו אולפן שממנו ברח, פעם, כשעוד ראה עצמו בגוש הימין.
אז לא, אין בי אכזבה מאלו שצפיתי את דרכם המהתלת. כי אין רגע מתאים יותר לשימוש בקלישאה: הכתובת היתה על הקיר. אבל אני כן חשה כאב ואכזבה כלפי מצביעים וכלפי אנשי תקשורת ימניים, שראו את כל הדברים הללו ובכל זאת בחרו שלא לאתגר אותם ואף לחבקם בתקווה שיישארו במחנה. ואני תוהה איך לא הבחינו בבעיה, איך זה שבמקום להפציר בנציגיהם לשוב אל הדרך, הם הלכו שבי אחריהם. ומעל לכל, אני מאוכזבת עד כדי תדהמה וכעס מאחרים שעוד ממשיכים לעשות זאת היום וצועדים עימם אל שדות הנכר.
