השבוע בערנו, השמש היכתה בנו בסנווריה כמו ניסתה למחוק את תקוות העצמאות, ולהכחיד כל זיכרון מהשמחה הכללית שעטפה אותנו בשבוע שעבר. מעבר לאשליית המזגנים ומבעד לחלונות הממוסכים, קשה לומר מה קדם למה - החום לבעירה או הבעירה לחום.
ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, התייחס לאירועים האלימים ביפו ואמר - "מה שאנחנו רואים הוא לא סכסוך לאומי בין יהודים וערבים, אלא תוצאה של תסכול מתמשך של דור שלם של יפואים שלא יכולים להמשיך להתגורר בה..." מעבר לתעופת הגבות שמעלים דברי חולדאי, קל לראות שהוא אחד מאותם טייסים שלא מודעים לגמל היושב על דבשת המטוס.
במשך שנים חולדאי התווה מדיניות של עם החזקים נתחזק, והחלשים - זבש״ם. שילכו לעזה, או שייתקעו איפשהו על הדרך. כך עודד ג׳נטרפיקציה (מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות) מטורפת של עשירי ישראל והעולם, שרכשו דירות רפאים עם נוף נופש לים התיכון, וזאת על חשבון חלשי העיר.
כן, היו לזה גם אספקטים חיוביים. התחזקות תל אביב כמרכז עסקים עולמי, הפיכת אזור המרכז למעצמת פיתוח טכנולוגי. במובנים מסוימים, כאיש פריפריה הייתי צריך לשמוח, שכן ההתעמרות של עיריית תל אביב במעמד היצירתי שלה, הבריחה מתוכה בתי יצירה ויוצרים שפשוט לא יכלו לעמוד במחיר הבלתי אפשרי שכל כוך ומרתף טחוב דרש מהם, וגם לא בארנונה המאמירה.
אך האם זה מצדיק את הסבל שהדבר גרם לתושביה החלשים של העיר העברית השנייה? הפיכת תושבי דרום תל אביב לניצבים בעל כורחם בזירת קרבות של הך בתך, הגירוש של תושבי כפר שלם וגבעת עמל, הכל בחסות החוק וללא צל אנושיות ומתוך תחושה שהכל חלק מתוכנית כללית לרמוס כל חלש תחת השמש. ועתה, משנדמה כי פסו המרחבים לישבני העשירים, מסתמנת יפו כמקום המגניב הבא להעיף ממנו את כל החלשים.
זה שנים שיפו מהווה אבן שואבת לכל אלו שקרסו תחת משקל המנופים המאמירים. רבים מחבריי ומידידיי בעיר הלבנה, עברו ליפו כדי להמשיך ולחיות בסמוך למרכז חייהם ולים. כל עוד הדברים נעשו לפי כוחות השוק, וללא ניסיון להאיץ תהליכים, הדברים עבדו. אך העובדה שהקונפליקט היפואי יושב על קורות דו־קיום רעועות ורעות, היא שהופכת את ג׳נטריפקציית יפו, לפצצת זרחן המוטלת לתוכה ומלבה חוסר אמון הדדי והתפרעויות.
אינני מצדד בפורעים ובמתפרעים, לא באנשי ״אינתיפאדת הקפה״ ובטח ובטח שלא ביפואים ששרים על גאולת העיר ״בדם״. אסור להתייחס לאירועים אלו בסלחנות ליל שרב זועם, או כמשובת נעורים מטוק־טקים. צודק ככל שיהיה, לכל מאבק יש גבול שאסור לחצות. יד המשטרה החזקה מבחוץ ויד מנהיגי הקהילה הערבית מבפנים, צריכות להכחיד ולהוקיע כל ניצוץ של הפיכת המאבק על יפו למאבק לאומני. זהו מאבק נדל"ניסטי, מאבק בין כסף חסר מצפון להגינות אנושית, בין אנשים שלא די להם, לאנשים שאין להם די. צביונה של כל עיר הוא מעשה מרכבה עדין ומגוון של סך כל אנשיה, מהחזקים ועד החלשים. מי שאצה לו הדרך להגלות את החלשים מסמטאות יפו, שלא יופתע שרחובותיה בוערים וקסמה נשרף ומתכלה.
מאבקם של נכי צה״ל הוא אחד המאבקים הצודקים ביותר במהותו. אין איש או אישה הגונים, שיחלקו על כך שראוי לתת לנכי צה״ל את כל שצריך כדי לאפשר להם חיים ראויים ותמיכה כלכלית ונפשית. ולא רק בשל המחיר שהם שילמו בגופם ובנפשם עבור קיום החברה שלנו בזמן ובמקום הזה. חברה מוסרית נמדדת ביכולתה לתמוך בחלשיה. אולם, בקרב עמנו אנו חיים, ויהודים הם רחמנים בני רחמנים ותחמנים אפילו יותר. אגף השיקום, כמו הביטוח הלאומי ועוד גופים תומכים, חושד בכשרים, ומעביר את אלו שמגיע להם מדורי גיהינום, לעיתים עד כדי התעללות רצחנית, אולם ההשטחה של הקונפליקט הזה והצגתו כרשע טהור מול צדיקים גמורים, היא עיוות של עיוות.
הטלת הספק בנכי צה״ל היא מראה אכזרית וקשה של התפרקות החברה שלנו מנכסיה, ובעיקר מתחושת השותפות, האחריות הערבות ההדדית. לצערי, מאז ומתמיד היו תחמני חינם סמוכים על שולחן הקופה הציבורית; שלחו אצבעות חמדניות אל אוצר הכלל, וחוררו את הקופה הציבורית באיזו הצדקה עצמית שאין איש נפגע מכך.
אך מה שהיה מעט, שהרוב יכול היה איכשהו להחזיק באטימת עיניים ובחריקת שיניים, הולך והופך לשיטה, לאופי נצלני, שנסמך על זיעת מיעוט הולך וקטן. מיעוט שעוד מאמין בהגינות, בצדק וברחמים לכולם.
לא קל לכתוב דברים כאלו. הטוקבקיסטים יכולים כבר בשלב זה לסכם הכל ב"הוא קרא לנכי צה״ל תחמנים ונצלנים", אולם לא זו כוונתי, ולא זו אמירתי. קל לנסח סיסמאות מכלילות, קשה להכיל אמירות מורכבות. חז"לנו כבר ידעו את כל זה ולימדונו היטב, ״מי שחומל על אכזרים סופו להתאכזר אל חלשים״. מדורי הגיהינום הנוכחי בדרך לקבלת הסיוע, אינם גזירת שמיים, אלא מעשה ידי אדם. תוצאה מובהקת של מדיניות חלשה כלפי נצלנים, שהולידה מדיניות חזקה מדי כלפי החלשים והנזקקים באמת.
אין ספק שאנשי אגף השיקום, והביטוח הלאומי, צריכים לעשות וידוי דחוף ולשאול - האשמנו? החטאנו? דיברנו דופי ולשון הרע? העווינו? פשענו? נאטמנו? קהינו? דנו לחובה במקום לזכות? אין ספק שהיה עדיף אם כל הכסף שהלך לשכירת חוקרים פרטיים, מפקחים, ועוד ועוד ועדות כלום ושמום עם כיבוד עצום, היה הולך אל מי שזקוקים לו באמת. אולם הביטו סביבכם, האינכם מכירים את אלו שאף פעם לא ייצאו ״פראיירים״? אלו שישאלו ״מה זה עניינך?״, יאמרו ״סליחה!?״ כאיום, ו״זכותי!״ בהתנשאות פריבילגית.
אינני בוחן כליות ולבבות, ואינני מקנא במי שצריך להחליט מדי יום אם האדם שמולו נושא את צערו בסבל השתיקה או מתחזה רועש שהופך שולחנות כדי להשיג את מטרותיו הנלוזות.
יתר על זאת, בזיעת מיסיי אני אומר שעדיף שייתנו למתחזה ולא יפספסו מישהו שמגיע לו. אולם בסתר ליבכם, אתם יודעים שיש צדק בדבריי. הלוואי שהייתי טועה, אבל כמוני, גם אתם חיים בישראל. כמוני, גם אתם יודעים שמי שגונב את התור בפקק הבוקר, הוא גם זה שישקר לוועדה ויפברק אגדות קביים כדי להשיג לעצמו תו חניית נכים. למה? כובע. וממש לא טמבל, שרוליק החליף את הכובע בעגיל סלולרי, לא יאסוף אחרי הכלב, יחנה באדום ולבן בטריפל פארקינג, ויתקע את כולם, יחתוך אותך בכביש מבלי לאותת, ויסתכל על העולם מלמעלה, כי הוא הווינר החדש, הכל מותר כל עוד לא נתפסת.
מה שהתחיל כזרזיף דק, הולך ומתגבר והופך לנחשול סחי עצום שרומס חלשים, הורס את מידת הצדק וסוחף גם ישרי דרך אל מערבולת התחמנות, רק כי "ככה עושים כולם". בכל פעם שאני נתקל בתופעה הזו, אני תמיד מזכיר לעצמי, שעל כל גונב תור יש עדיין עשרות שעושים את הדבר הנכון ועומדים בשקט. אלא שזו הבעיה, הישראלי היפה הולך ונמוג אל בין הצללים ומתחפר בשתיקתו. נאלם אל מול ה״למה מי אתה שתגיד לי?״, וכך גוברת חוצפת מחוררי הסכרים, והשיטפון הוא רק עניין של זמן.
ואל תתבלבלו מהשמש והאש, המבול, עוד לפנינו.
