בירושלים היו פסימיים מאוד השבוע. ההערכה הרווחת היא שהפור בוושינגטון נפל. נראה כי הממשל החליט לחזור להסכם הגרעין המקורי מ־2015, מבלי להתעקש שיוכנסו בו שינויים קודם לכן.
מעומק חולשתה, שיחקה איראן היטב בקלפים הלא חזקים שהיו בידה. היא שמרה על פני פוקר מושלמים, והממשל מצמץ ראשון. גם אם לא נכנסים לעומק הוויכוח אם ההסכם טוב או רע, ואם איראן מסוכנת יותר איתו או בלעדיו, קשה שלא להשתאות לנוכח החידלון האמריקני במו"מ, שהתברר כמתן בלבד. אפילו ההיסטריה שאחזה בשבוע החולף במערב בעקבות הודעת איראן כי תחל להעשיר אורניום לרמה של 60 אחוז היתה מוזרה: לא רק שאיראן הפרה בה, בגסות, את ההסכם שהיא חתומה עליו, אלא שאנשי המקצוע חלוקים בדעתם אם היא בכלל מסוגלת ליישמה בפועל, בהיקפים הדרושים לייצור פצצה.
במצב הדברים הזה עומדות בפני ישראל שתי אפשרויות. הראשונה, לצאת למערכה גלויה נגד ההסכם, ובמשתמע נגד הממשל. זה מה שישראל עשתה ב־2015, ללא הצלחה, ואף גרוע מכך: לא רק שהיא לא הצליחה להשפיע על ההסכם, הקרע שנפער עם ממשל אובאמה (ובמשתמע עם המפלגה הדמוקרטית) מורגש עד היום, ובמידה רבה גם משפיע על מהלכיהם של חלק מבכירי ממשל ביידן בסיבוב הנוכחי.
האפשרות השנייה היא בכל זאת לנסות ולהשפיע. להפוך כל אבן, ללחוש על כל אוזן, לנצל כל הזדמנות לדבר עם מישהו שהוא משהו בממשל. הסיכוי שזה יצליח קטן מאוד, אבל שווה את הניסיון. מכיוון שיחסיו של ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא ביידן אינם מהמשופרים, מי שמובילים את המהלך הם ראשי מערכת הביטחון.
במסגרת הזאת, תתקיים בשבוע הבא מתקפה ישראלית כוללת על וושינגטון. ביום ראשון ינחת בעיר הרמטכ"ל אביב כוכבי. זה יהיה ביקורו הראשון של כוכבי בארה"ב כרמטכ"ל - פועל יוצא של שנת הקורונה. הוא מגיע בהזמנת ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב, אבל ייפגש גם עם מפקד סנטקום - פיקוד המרכז האמריקני שלאחריותו עברה ישראל, שעד כה היתה שייכת לפיקוד אירופה, יוקום - עם ראש המועצה לביטחון לאומי ועם בכירים נוספים. כוכבי ידבר איתם על שיתופי פעולה, על פרויקטים משותפים וגם על חיזבאללה והפלשתינים, אבל בראש סדר היום תעמוד איראן.
יממה אחר כך, ביום שני, ינחתו בוושינגטון ראש המוסד יוסי כהן, וראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן־שבת. בין השניים לא שוררת אהבה רבה בלשון המעטה, וממילא פגישותיהם יהיו נפרדות. בן־שבת - שמונה להוביל את הנושא האיראני מול הממשל - ייפגש עם מקבילו במועצה לביטחון לאומי (לראשונה פנים־אל־פנים; עד כה הפגישות היו מקוונות, בגלל הקורונה), ואילו כהן יקיים את הדיאלוג המבצעי־מודיעיני עם מקביליו בזרועות הביטחוניות האמריקניות, ובראשן הסי.איי.איי. עבור כהן, שאמור לסיים את תפקידו ביוני הקרוב, זה גם עשוי להיות ביקור אחרון בבירה האמריקנית כראש המוסד; תקופתו אופיינה ביחסים אינטימיים חריגים בין הארגונים, שגם הובילו לסדרה של שיתופי פעולה חסרי תקדים.
גם בן־שבת וכהן ידברו בוושינגטון בעיקר על איראן. הם ינסו לשכנע שאין שום סיכוי שאיראן תסכים למה שהממשל מכוון אליו כעת - קודם חזרה להסכם המקורי, ואז מו"מ להארכתו ולחיזוקו. "מרגע שארה"ב תסיר את הסנקציות ותחזור להסכם, זה יהיה סוף הסיפור", הזהיר השבוע גורם בכיר. "לאיראן לא תהיה שום סיבה להסכים שישונה בו אפילו פסיק".
כאמור, כרגע נראה שקלושים הסיכויים לשנות את דעתו של הממשל. וושינגטון גם הבהירה לירושלים שהיא מצפה ש"לא יהיו הפרעות" למו"מ עם איראן, רמז עבה לדרישה מישראל להימנע כעת מפעולות רועשות שאינן נחוצות. סביר שישראל תיעתר לבקשה, אבל עם כוכבית: היא תחריג כל מה שמסכן מיידית את האינטרסים הביטחוניים שלה, ובראשם משלוחי הנשק לחיזבאללה.
תדע כל אם עברייה?
בצה"ל עוקבים בדאגה רבה אחרי ההשתלשלות המשפטית בעניינו של רס"ן גלעד פרנקן. פרנקן פיקד על בסיס מצ"ח בבאר שבע, כאשר בוצע הניסיון לגייס כמקור את הלוחם ניב לובטון, במטרה שימסור מידע על חבריו בקורס מ"כים. לובטון נקלע בעקבות זאת למצוקה, ולאחר שביקש לחזור בו מהסכמתו לשמש מקור - שם קץ לחייו.
פרנקן נחשב לקצין מצטיין, והחקירה אף העלתה כי לא היה מודע להפעלה הכושלת של לובטון בידי שניים מרכזי המודיעין בבסיס. למרות זאת, החליט ראש אכ"א היוצא, אלוף מוטי אלמוז, שלא לקדמו, משום אחריותו הפיקודית הכוללת לנעשה ביחידה. פרנקן עתר לבית המשפט המחוזי, וזכה, תוך שבית המשפט קובע כי ההחלטה להדיחו (ולעכב את קידומו בשש שנים, שמשמעותה המעשית היא שחרורו מצה"ל) אינה עומדת במבחני הסבירות, אינה נשענת על תשתית עובדתית או ראייתית, ואינה מידתית. השופטת סברה עוד כי לקצין נגרם עוול קיצוני משום שההדחה בוצעה זמן רב לאחר התאבדותו של לובטון.
השבוע דחה שופט העליון נועם סולברג את בקשת המדינה לעכב את ביצוע פסק הדין של המחוזי, וקבע כי ההחלטה על הדחתו ועל עיכוב קידומו של הקצין מבוטלת. החלטתו של סולברג אינה מחייבת את צה"ל לקדם את הקצין; היא מחייבת אותו לשקול עניינית אם הוא ראוי לקידום, ללא קשר לפרשת הפעלתו והתאבדותו של לובטון. אבל ההחלטה הזאת קולעת את צה"ל למלכוד: אם יקדם את הקצין הוא יקבע עובדות בשטח עוד לפני שתוכרע העתירה העיקרית בעניין, ואם לא - ייתפס כנקמן וכמי שמתעלם מהחלטת שתי ערכאות שיפוטיות.
כך או אחרת, עיקר הפרשה עוד לפנינו. הרכב של שופטי העליון יידרש להכריע בחודשים הקרובים אם לאמץ את פסיקת המחוזי, או דווקא את ערעור הצבא (באמצעות פרקליטות המדינה). על הפרק סוגיה דרמטית, וסוגיית משנה דרמטית לא פחות. הראשונה עוסקת במשמעותה של האחריות הפיקודית; השנייה, בשאלה מי מחליט על מינויים בצבא - המפקדים או השופטים.
בית המשפט העליון לא מרבה לשנות פסיקות של המחוזי, בוודאי פסיקות מנומקות כמו זו שיצאה תחת ידי השופטת ארנה לוי. מאידך, המדינה העלתה נימוקים כבדי משקל בנוגע לחשיבות האחריות הפיקודית. החשש בצה"ל הוא שאם ההחלטה של השופטת לוי לא תשונה בעליון, ייווצר תקדים שלפיו קצינים שאינם מרוצים מההחלטות לגביהם יעתרו בעתיד לבית המשפט. הדבר יוביל בהכרח לשחיקה במעמד המפקדים ובהחלטותיהם, וגרוע מכך - בכל המשתמע מצמד המילים "אחריות פיקודית".
קשה להפריז בחשיבות ההחלטה הזאת. לכאורה מה שעומד על הפרק הוא עניינו של פרנקן, אבל למעשה - עניין חשוב בהרבה. בתקופה שבה נבחרי הציבור מהווים לעיתים מודל שלילי לחיקוי, צה"ל חייב להישאר מגדלור מוסרי, ערכי ופיקודי. זה מחייבו לעמוד באמות המידה שקבע דוד בן־גוריון - "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך" - ולצקת בהן תוכן ממשי, בוודאי במקרים שעלו בחיי אדם. בית המשפט העליון, בהחלטתו, יקבע במידה רבה אם צה"ל גם יעמוד בציפייה הזאת.
