יום עצמאות עם הפורשים החדשים

ערב יום העצמאות, השעה שמונה בערב. ברחבת בנק ישראל שבקריית הממשלה נאספים כ־200 איש ל"טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי לשנת 2021".

את הטקס פותח המנחה, שבאופן לא מפתיע משווה בין ישראל דהיום לגרמניה של שנות ה־30. שפתיו לא רועדות. במדליקי המשואות: הלל רבין - "סרבנית כיבוש"; יעל אמבר - מכותבי מכתב השמיניסטיות 2021, "שבחרו לא להתגייס לצבא מתוך סולידריות עם מאבקם של הפלשתינים למאבק לחיים בכבוד"; חנאן אל־סאנע - "פעילה פמיניסטית בדואית"; אבי ילאו - בן העדה האתיופית, "אקטיביסט" הקורא למוטט "את המחיצות העדתיות והלאומיות" ומתמרמר על צעירים ישראלים המוסתים על ידי פוליטיקאים (מעניין כיצד יסביר את העובדה שבני עדתו עלו ארצה מכוח מחיצה לאומית שעליה הקפידו במשך אלפי שנים, ואף שילמו עליה מחיר); אורלי נוי - עיתונאית ופעילה פוליטית שהסבירה: "לא תהיה פריחה כל עוד יש כפר אחד עקור", והדגישה את מוצאה "המזרחי". כי זאת לדעת: בפורום המדובר, "מזרחים" הוא שם קוד לקבוצת מיעוט "מדוכאת" שלעולם אינה נושאת עימה חזון ומסורת לאומית ודתית. 

והנה הפתעת הערב: מדליק המשואה אברהם בורג, בזמנו יושב ראש כנסת ישראל ויושב ראש הסוכנות היהודית, שמחה נגד "גֵיסות הרוע ותורות הגזע היהודיות". שמו של ראש הממשלה נתניהו נישא בפי כל כביטוי שיא של רוע. במשבצת האתנחתה המוזיקלית הופיעה צעירה בשם יסמין, שהתריסה נגד כל העולם בסגנון ראפ צעיר בועט. רבים מהמדליקים בעם הקדימו לדבריהם ברכת "רמדאן כרים". "חג עצמאות שמח" כמעט לא נשמע. ביטויים של הזיכרון היהודי־לאומי לא ניסרו בחלל האוויר. לא קיבוץ גלויות, לא מיזוג גלויות ולא שיבת ציון. 

לכאורה, יטען הטוען, מדובר באירוע אזוטרי שאינו ראוי לשימת לב מעמיקה, אך זוהי אשליה. למעשה, הטקס (המתקיים זו השנה ה־24) הוא קצה קרחון של זרמים, רוחות ועמותות, המבקשים לחתור תחת ולקעקע את הזהות הלאומית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כוחם לא נמדד בשיעורם המזערי או בהופעתם האזוטרית, אלא בתרומתם לגיוס רעיוני וממסדי של מוקדי כוח בחו"ל. 

נשאלת השאלה: כיצד אנו, הישראלים מהזרם הלאומי־מרכזי, צריכים להבין את התופעה, תופעת המתלוננים בעם? על כך ניתן להשיב מנקודות מבט שונות. מנקודת מבט אחת, לפנינו יחידים שכמו איל ניגוח חותרים פעם אחר פעם למען קעקוע דמותה של ישראל כחברה מסורתית ולאומית. הם רחוקים ממורשת ישראל ומתריסים נגד הקוראים "לתפארת מדינת ישראל". הם לא רק מוחים על "העוולות" ומציגים חזון אלטרנטיבי, אלא אף רואים עצמם ומעמידים עצמם במדרגה מוסרית גבוהה ביחס לזולתם. 

אבל יש נקודת מבט נוספת. האנתרופולוגית הבריטית הנודעת מרי דאגלס זיהתה סוג מעניין של התנהגות חברתית שאותה כינתה: "פורשים". הפורשים הם טיפוסים שאינם יכולים לסבול את חברי הזרם המרכזי ולחיות במחיצתם, וקשה להם, נפשית, לקבל את מרות הממסד. הרתיעה הזו, הנטייה החזקה להתמקם מחוץ לחברה הכללית, נעוצה, בין השאר, בתכונה פסיכו־חברתית: הפורשים "נרתעים מכל צורה של שליטה ושל פיקוח ממסדי". 

להבחנה זו משמעות חשובה: תמיד היו ויהיו בתוכנו קבוצות שיצביעו על "עוולות". היום אלה פלשתינים, מחר "מזרחים" ומחרתיים מסתננים ופליטים; אבל הנטייה הנפשית להתנגד לממסד מביאה אותם שלא לשחק במגרש הלאומי/הממלכתי. מכיוון שכך, ניתן אמנם לפורשים לבטא את עצמם. מצד שני, הגרסה הישראלית של הפורשים מרחיקת לכת: על מנת לקדם את חזונם האלטרנטיבי "לחברה שוויונית וצודקת", הפורשים הישראלים אינם מהססים לגייס כוחות חיצוניים, בדמות לחץ בינלאומי וגיוס כספים מאירופה, כולל קריצה למען חרם על מוסדות ישראליים. מנקודת מבט זו, קברניטי המדינה אינם יכולים לעמוד מנגד. הממלכה תצטרך לעמוד ולהגן על נפשה בכלים מכלים שונים.