רק לעיתים נדירות מזדמן לנו להיות עדים למסע של אדם, שהביטוי "גדול מן החיים" יכול להיאמר עליו בלי טיפה של הגזמה - ובמובן הכי קונקרטי שיש. אדם כזה הוא האופוזיציונר הרוסי אלכסיי נבלני.
במשך שנים נאבקו נבלני ואנשיו ב"קרן למלחמה בשחיתות" בנגע, שמצוי בכל שדרות השלטון הרוסי. תחקיריהם על הסיאוב של נבחרי ציבור, פקידים ומנהלים קנו לו פופולריות, שהיושב בקרמלין והמערכת תחתיו התקשו יותר ויותר להכיל. באוגוסט הפך נבלני גם לסיפור בינלאומי, כאשר שרד ניסיון התנקשות בנשק כימי מצד השב"כ הרוסי. נבלני, שאך בעמל רב התאפשר לחלצו מרוסיה לטיפול מציל חיים בגרמניה, יצא מהתרדמת - וחזר לחשוף שחיתויות (ובהן "ארמונו הסודי של פוטין").
אבל מה שהפך את האיש לגיבור כמעט על־אנושי הוא החלטתו לחזור למוסקבה, למרות הוויה דולורוזה שנכונה לו: מעצר, כליאה, עינויים בדרכים עקיפות, ואולי אפילו מוות מאחורי הסורגים. שלושת השלבים הראשונים כבר מומשו: עם נחיתתו במולדת הוא נעצר, הורשע בתיק ישן־נושן (ומפוברק), נשלח למושבת עונשין, וזה כמעט חודש נמנע ממנו טיפול בבעיית גב שמחמירה והולכת. בקשתו לממש את הזכות לראות רופא עצמאי נדחית שוב ושוב. כי יש עונש פורמלי - ויש התעמרות בלתי פורמלית, אך ממוסדת, במי שצריך לשבור. אז נבלני החליט לשבות רעב - והשלב הרביעי אורב מעבר לפינה. בגלל ההידרדרות, החליטו אנשיו להקדים כבר להיום את ההפגנות למענו, שהיו אמורות להיערך כנראה רק בעוד כמה שבועות. אחת תתקיים גם בכיכר רבין בתל אביב.
הסיפור של נבלני מסעיר רבים כל כך, משום שמדובר במעשה הרואי של אדם המתייצב לבדו, חמוש רק בגופו ובאמונתו בצדק, מול מערכת חובקת־כל לדיכוי של כל סטייה פוליטית וכל אופוזיציה שאינה חלק מהפסאדה הדמוקרטית. העולם מביט בגיבור טרגי, היוצא לקראת גורלו הבלתי נמנע. אבל המלחמה של נבלני אינה רק אישית (הדרישה לממש את זכויותיו) או פנים־רוסית (תביעתו הבלתי מתפשרת לשלטון החוק); היא נוגעת בעצם לכל אדם שאינו מוכן לקבל כרסום זוחל בזכויות בסיסיות לטובת שלטון מסואב. מעצרים של פוליטיקאים, עיתונאים או אזרחים מהשורה שכתבו קומנט לא זהיר הם עדות להפיכתה של רוסיה כולה למושבת עונשין. ויהיו לתהליך הזה השלכות על העולם כולו.
לכן, בהימורו על חייו הצליח נבלני גם לנער קהלים גדולים בארצו מאדישותם הסתגלנית, וגם להגביה עצמו לכדי סמל אוניברסלי של המוכנות להיאבק על צדק. לא מקרה שגורלו גורר אזהרות לקרמלין מצד ממשל ביידן; לא מקרה גם שעל עצומה למען נבלני בעיתון "לה מונד" חתמו יותר ממאה אנשי רוח ותרבות מהמעלה הראשונה.
כדאי שקול צלול, אמפתי ומוסרי כזה יישמע גם מישראל. הסיכוי שירושלים הרשמית תתייחס לנבלני קלוש, אבל מה עם אנשי הרוח, התרבות והמדע שלנו? האם חירות וזכויות האדם זרים לנו עד כדי שלעולם נגן עליהם רק אם הם נוגעים לערוגה הקטנה שלנו? זה הזמן לומר, גם בעברית: צריך לשחרר את נבלני - או לפחות למנוע את המתתו האיטית בכלא הרוסי. זו קריאת השכמה עבור כל בן תרבות.
לומר גם בעברית: לשחרר את נבלני
דוד ברון
ראש דסק החוץ של "ישראל היום"
