אם יש משהו אחד שהציבור בישראל נותר עדיין רגיש כלפיו, זה עירוב פוליטיקה ושיח אינטרסנטי בימים הלאומיים הממלכתיים. כל נאום של ראש הממשלה בימים אלה נבחן בשבע עיניים, כל שבח עצמי זוכה לקיתונות של רותחין, וכל סרטון בטקס רשמי ממותג כתעמולה או כפולחן אישיות בואכה לני ריפנשטאהל.
בהתאם למסורת הישראלית המפוארת הזו, זכתה התפרצות של אב שכול לדבריו של נתניהו ביום הזיכרון לכותרות כהלכה: "בלי פוליטיקה, תתבייש לך", זעקו האתרים. בדיעבד הדברים לא היו ממש פוליטיים, ומדובר באב שכול שזעק את כאבו. אבל הקריאה נותרת: באמת, מי החצוף שמעז לערב פוליטיקה בימים הכי קדושים בלוח השנה הישראלי?
ובכן, מתברר שכולם. נתחיל בנשיא ריבלין. בנאום שנשא בטקס בערב יום הזיכרון רמז הנשיא למצב הפוליטי וחזר בקריאה נרגשת על המילה "מאוחדים" שלוש פעמים. הסאבטקסט ברור: אנחנו לא מאוחדים, וצריך שמישהו יאחד אותנו כבר, ולא איך קוראים לו ההוא שבגללו יש פלגנות. או כפי שאמר לאחר הבחירות: "העם רוצה חיבורים לא שגרתיים".
מילא ריבלין, שהיה עדין ודבריו מצריכים היכרות עם הניואנסים של התעמולה הפוליטית בישראל. אבל מי שהראו לכולם איך עושים את זה היו שני היאירים. לפיד וגולן.
נפתח בלפיד, שבניגוד ליום השואה, לפחות הפעם כיבד את העם בנוכחותו בארץ. בטקס בקיבוץ נגבה נשא לפיד נאום סולידי וראוי, אבל כדי שחלילה לא נחשוב שהכל בסדר במדינה, הוא טרח להוסיף לו הערת שוליים חשובה. בפוסט שפרסם בפייסבוק, שכותרתו "מה שלא אמרתי היום בטקס יום הזיכרון בנגבה", הסביר לפיד כמה גרוע פה: בהתייחסו לנופלים אמר ש"אנחנו לא ראויים להם". הם "לא מתו בשביל שישראל תיראה ככה". "המתים מצפים מאיתנו ליותר". הם מצפים ל"מדינה שיש לה הנהגה ישרת דרך והגונה שפועלת לטובת הכלל". ומי אשם בכך? "פוליטיקאים" ש"צריכים גם להתחייב שתהיה פה מדינה הראויה לקורבנם".
אבל מה שלפיד עוד עוטף במלל מעגלי ורך, אצל גולן תקבלו עם קוצים וסימני קריאה: "אנו מצויים במשבר פוליטי מתמשך, שמאיים לרסק כל נורמה ציבורית שהיתה מקובלת עד לאחרונה", אמר בטקס בראש העין, וברומזו לנתניהו הוסיף: "אנחנו חייבים לדעת שההנהגה שלנו שוקלת את שיקולי המלחמה ביושר לבב... חפים מכל מחשבה על רווח פוליטי". ואם מישהו עוד לא הבין את המסר, סיכם: "אנו זקוקים כיום למנהיגות מלכדת וישרת דרך, האומרת אמת לעמה".
וכך זה נמשך. לכל אורכם של יום הזיכרון ויום העצמאות, טרחו חצוצרות השמאל ליידע אותנו כמה הכל ציני וגרוע פה: הטקס, המטס, המנגלים, הפקקים, הישראלים, ובאופן כללי החיים כאן. מהמעבר בין עצב הזיכרון לשמחת העצמאות, נותר בשמאל רצף אחד ארוך של דיכאון קיומי. אולי בעוד חודש, בחגיגות הנכבה, הם יצליחו להרגיש קצת פורקן.
הימים הלאומיים מעולם לא זוהמו כל כך בפוליטיקה גסה, מפלגת וקטנונית, אבל אתם יודעים איך זה: אצל השמאל זו לא "פוליטיקה"; התלונות שלהם לעולם לא "מפלגות"; הביקורת שלהם אף פעם לא "מסיתה". אלה דברים ששמורים רק לימין.
X
