בקום המדינה היתה ישראל לא יותר מהבזק אור ביקום היהודי. מתוך 11.5 מיליון יהודים שחיו בה' באייר תש"ח, רק 650 אלף (כשישה אחוזים) חיו בישראל. בארה"ב חיו אז 5 מיליון יהודים (43 אחוזים).
כיום, עם 6.9 מיליון יהודים במדינה, ישראל היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, ועם מגמת הגידול, עד 2030 רוב יהדות העולם תחיה בישראל.
באמריקה הגדולה, שאליה ירדו מאז קום המדינה כחצי מיליון ישראלים, יש היום 5.7 מיליון יהודים בלבד, שהם 38 אחוזים מיהודי העולם. המשמעות: הגידול באוכלוסייה היהודית מאז 48' - מ־11.5 מיליון אז ל־14.9 מיליון - התרחש ברובו בישראל. והסיפור הוא לא רק ילודה.
לימוד תורה קורה בעיקר בישראל. הספרות היהודית נכתבת בעיקר בישראל. הרפואה, המדע, הבנייה, הבישול היהודי, הולכים ומתפתחים בחלקם הגדול בישראל. המדינה היא ההווה של העם היהודי והעתיד שלו.
אף שכבר אי אפשר לערער על היותנו מרכז העולם היהודי, ניכר כי אין כמעט דיון בקרבנו לגבי משמעות הדבר. ישראלים העוסקים ביהדות התפוצות ממשיכים להתייחס אל ישראל כאילו מדובר במדינה ענייה עם אוכלוסייה דלילה, שזקוקה לחסדי הדוד מאמריקה, אוסטרליה או צרפת כדי לשרוד.
זו לא רק שאלה של יחסי ישראל והתפוצות. היעדר דיון והכרה מורגש מאוד ביחס ליהדות בישראל. כמעט בלי שהרגשנו, היהדות כאן הופכת לקצב החיים של עם החי בארצו, עם ביטויים עוצמתיים בכל פינה ובכל תחום. המוזיקה, הלבוש, המנהגים, התפילות, ההתיישבות, לימודי הקודש ועוד מבטאים הוויה רוחנית של כור היתוך רב־עוצמה, תמהיל ארץ־ישראלי חדש לחלוטין. איש כמעט לא שם לב למתרחש, לדבר המופלא הזה, לא כל שכן תוהה על משמעות השינוי וההזדמנות שמתגלגלת לפתחנו.
של מי הבעיה הזו?
הזירה היהודית אינה היחידה שבה אין אנו מעריכים כנדרש את הצלחת תקומתנו. כך המצב גם בזירה המדינית־ביטחונית. הדיון סביב תכלית המדיניות מול תוכנית הגרעין של איראן מבטא היטב את המצב.
מאז נחשפה תוכנית הגרעין של משטר האייתוללות בשנת 2002 על ידי גולים איראנים, מתנהל ויכוח בנוגע לתפקידה של ישראל בטיפול באיום הזה. התגובה המיידית של ראש הממשלה דאז אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט ובכירי מערכת הביטחון היתה חד־משמעית - זו בעיה אמריקנית.
נכון, אמרו, המאמץ האיראני להשיג נשק גרעיני מאיים קודם כל על ישראל. אבל היות שהוא מאיים גם על האזור ועל העולם כולו, האחריות לטיפול באיום הקיומי אינה של ישראל, אלא של "הקהילה הבינלאומית" בהנהגת ארה"ב.
העמדה הזאת מיוצגת כיום על ידי שר הביטחון בני גנץ וחבריו בשמאל הפוליטי והביטחוני. גנץ הדהד את התפיסה בדברים שאמר לצידו של שר ההגנה האמריקני לויד אוסטין ביום שני: "טהרן של היום מהווה איום אסטרטגי לביטחון הבינלאומי, למזרח התיכון ככלל ולמדינת ישראל, ואנו נעבוד מקרוב עם בעלי הברית האמריקנים להבטיח שכל הסכם חדש עם איראן יבטיח את האינטרסים הקיומיים של העולם, של ארה"ב, ימנע מרוץ חימוש מסוכן באזורנו וישמור על מדינת ישראל".
די מדהים: על פי תפיסת שר הביטחון, ישראל נמצאת בסוף רשימת המאוימים מצד תוכנית הגרעין האיראנית, אף שעד כמה שזה תלוי באייתוללות, היא ראשונה ברשימת המטרות; תפיסה זאת מבטלת את האפשרות שישראל תפעל עצמאית כמעצמה בזכות עצמה כדי להבטיח את קיומה.
ברמה הפילוסופית והפרקטית כאחד, גישה זאת שוללת עצמאות אסטרטגית מישראל. למעשה, אם אתה מוותר בנושא קיומי כזה, מדובר בגישה אנטי־ציונית. מאז 2002, הנציג הבולט והחזק ביותר של הגישה ההפוכה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. עמדתו, שישראל היא האחראית לביטחונה, מותקפת כבר כמעט 20 שנה על ידי מתנגדיו, כדפוס פעולה בלתי אחראי שעלול להצית את האזור.
נתניהו שוב ביטא את תפיסתו בדברים שאמר לצידו של שר ההגנה אוסטין: "המדיניות שלי כראש ממשלת ישראל ברורה - לעולם לא אאפשר לאיראן להשיג יכולת גרעינית".
הוכחנו: אין זו אגדה
מאז 2002, המחנה הדוגל בהעברת התיק האיראני לוושינגטון חוזר וטוען שלישראל אין אסטרטגיה להתמודד עם איראן. אולם הפעולה בנתנז בסוף השבוע שעבר, כמו פעולות רבות שיוחסו לישראל לאורך השנים, מצביעות על קיומה בשטח ועל תקפותה של האסטרטגיה הזאת.
מול ההתקדמות הגרעינית של איראן, ישראל מיישמת מדיניות של חסימת ההתקדמות. זאת, דרך פגיעות נקודתיות בשלל מטרות שנבחרות היטב, תוך פיתוח יכולות אסטרטגיות עצמאיות מרשימות בידי זרועות הביטחון השונות. מטרת אסטרטגיית החסימות של ישראל היא להביא לדחייה ולעיכוב של התקדמות האיראנים. זאת בעוד הדיפלומטיה הגרעינית של ממשל ביידן - אם לא תשיג שינוי מהותי בהסכם הגרעין - תוביל בתוך כמה שנים לכך שאיראן תהפוך עם התפוגגות ההסכם למדינה המסוגלת לייצר בבת אחת עשרות ראשי נפץ גרעיניים.
האמריקנים מסתמכים על הבטחות ראשי המשטר האיראני לרסן את התקדמותם לעבר נשק גרעיני לתקופה מוגבלת, ובתמורה נותנת להם ארה"ב מיליארדים ולגיטימציה להשיג נשק גרעיני בעתיד. ישראל, מנגד, עורכת דה־לגיטימציה לאיראן ופוגעת גם במאמציה להפוך למעצמה אזורית.
ייתכן שיש קו פעולה אחר שהיה טוב יותר עבור ישראל, אבל כל עוד יש קבוצה רבת השפעה במערכת הפוליטית והביטחונית השוללת את המגמה הציונית של עצמאות אסטרטגית, שאותה מוביל ראש הממשלה נתניהו, כנראה זאת האסטרטגיה היחידה שניתנת ליישום.
מתברר שאפילו האסטרטגיה האקטיביסטית אך המוגבלת הזאת מניבה תוצאות מרחיקות לכת, שבתורן מחזקות את העצמאות האסטרטגית של ישראל. המוכנות של ישראל לפעול עצמאית גם במינון מוגבל הספיקה לשכנע את שכנותינו, לרבות ערב הסעודית, שניתן לסמוך עלינו יותר מאשר על ארה"ב בחסימת ההגמוניה האיראנית. הסכמי אברהם שנחתמו בשנה שעברה הם ביטוי לאמון מצד שכנותינו.
במילים אחרות, בפעולות מול מתקני הגרעין באיראן יש כדי להפוך את ישראל למעצמה אזורית ולהשכין שלום בינינו לבין שכנותינו במזרח, וזאת כאשר בכירים רבים פוסלים את האפשרות שמה שכבר קורה יכול אי פעם לקרות.
בחג ה־73 למדינה, בואו נכיר בכך: הוכחנו שאין זו אגדה. הציונות הצליחה. נותר לנו רק להעז לתפוס את מקומנו בהובלת העם היהודי מחד גיסא, וכמדינה עצמאית במלוא מובן המילה מאידך גיסא. ככל שנקדים לעשות בהתאם, כך נבטיח את עתידנו כעם וכמדינה. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו