מעל שדותיו המרהיבים של עמק יזרעאל מתנוססות מילותיו של יהושע חנקין - "ייעודי בחיים: גאולת הארץ לעמנו הכמה לה". העמק הפורח מפיח חיים במילותיו של חנקין, האיש שרכש כשלושת רבעי מיליון דונם של קרקע בארץ ישראל לטובת התיישבות יהודית.
רצה הגורל, ורצו הפקקים והילדים, ובפסח ביקרנו גם בשני מוזיאוני מייסדים, בכפר תבור ובמעלות תרשיחא. האחד מספר על ראשית ההתיישבות, כשהמדינה לא נראתה באופק, על גאולת הקרקע וההיאחזות הכמעט דמיונית בה, על הייאוש והתקווה. כך נולד כפר תבור, מסחה, ב־1901. השני, במעלות, מספר את סיפורה של המדינה הצעירה, סיפורם של העולים והכמהים אליה, שהגיעו להר טרשים קירח ונאחזו בקרקע, בנו את חייהם ואת סיפורה של המדינה בזקניהם ובטפם, אי שם בשנת 1957.
כפר תבור צבוע בצבעי המייסדים: שמות הרחובות, הכיכרות, הפסלים, השילוט על המבנים. לאדם מבחוץ המוזיאון משלים את חוויית הסיור בכפר, שבו נולד וגדל יגאל אלון הגדול. בני איכרי זכרון יעקב, מטולה וראש פינה שעלו לקרקע בתחילת המאה, סבלו ממחלות, ממחסור במים, מבידוד, מבעיות ביטחון ומחיכוך מתמיד עם השלטון הטורקי. המוזיאון מספר על 20 המשפחות הצעירות שבגבורה בל תתואר לא הרפו. הוא מביא את סיפורו של איש החינוך והרוח יוסף ויתקין, שמהמציאות הקשה בכפר פרסם "קול קורא: אל צעירי ישראל אשר ליבם לעמם ולציון". הוא ראה את עול המתיישבים והמשפחות, וקרא לעם בגלות לעלות לארץ ולבנות אותה, כי "ארצנו עוד מעט ותחמוק ממנו לנצח".
אך הארץ לא חמקה. המתיישבים שנאחזו בקרקע לא נתנו לה לחמוק. אלה לא העבירו את לפיד הציונות, אלא הגדילו אותו עם עוד ועוד חלוצים. זה הסיפור של המוזיאון במעלות, שבכל פינה ממנו ניבט הסיפור הציוני. "באתי עם חליפה ונתנו לי טורייה", מספר ליאון אקריש. "עבדתי במשתלה, עבדתי בהרים, בכל מקום שלקחו אותנו הייתי עובדת", מעידה סולטנה עמר.
ובין כל המיצגים, תמונה אחת קטנה מספרת סיפור גדול. מי שיראו אותה, יבינו ציונות מהי. תמונתו של אדם מבוגר, פניו חרושות קמטים, עומד בבגדיו הסמי־מחויטים, עובד את האדמה בטורייה. מאיפה הגיע? האם הבין עברית? מה היה המקצוע שלו? מה עם משפחתו? לא מסופר. אבל הוא הגיע אל הארץ לעובדה ולשומרה.
יש צביטה בלב כשקוראים את בקשותיהם של יהודי מרוקו לממשלת ישראל הצעירה, שתעלה אותם ארצה. אותה צביטה שמורגשת אל מול קשיי האם בכפר תבור, כשבנה גווע ממלריה לנגד עיניה. אבל זה לא הסיפור שמספרים שם, במוזיאונים. אין שם התקרבנות, אלא צמיחה ועוצמה. אין הושטת יד אלא לקיחת טורייה. זה סיפור על גבורה אנושית ולאומית, כל אחת עם הקשיים שלה וההתגברות שלה. והתוצאה - לתפארת.
שני מוזיאונים, סיפור אחד. יהושע חנקין, יגאל אלון, סולטנה עמר וליאון אקריש. עמק לצד הר, יישוב לצד עיר, אירופה לצד מרוקו, טרום מדינה לצד מדינה צעירה. הפאזל הציוני היפה והגדול שמרכיב מפעל מתמשך של ציונות ערכית ואוהבת, שבונה כאן מדינה. נס בניין ציון.