ארצי שינתה את פניה, וטוב שכך

יום שישי האחרון, בסיס הצנחנים מחנה בית ליד הסמוך לנתניה. השעה 9:30. ים של חיילים בכומתות אדומות עומדים מתוחים ברחבת המסדרים לטקס סיום מסלול. בין המסיימים: טמזגאן אטליה, בן העדה האתיופית (מצטיין מחלקה); סמל נתן יגורקין, יליד אוקראינה, מפקד כיתה. נוסף על כך, כ־20 חיילים חרדים מפלוגת ח"ץ (חרדים צנחנים), שעליהם מפקד סגן מני כהן מחברון. ספרדים ואשכנזים, מרכז ופריפריה. מי שידבר כאן על "ישראל הראשונה והשנייה" ייחשב חייזר. מפקד החטיבה, אל"מ יובל גז, נושא דברים ומזכיר לנוכחים את הקו המחבר בין לוחמי העומק הצעירים ללוחמי ששת הימים שכבשו את הכותל. כאשר הזכיר לנוכחים את סיבת נוכחותם במעמד זה, הרים את קולו: "גאווה", "שורשים", "עם ישראל". החיילים דרוכים אבל עייפים: אך לפני שש שעות נכחו בכותל המערבי לטקס הענקת סיכת לוחם. בתום שירת "התקווה" מסתיים הטקס, והחיילים מתמזגים עם הוריהם הגאים שהמתינו בסבלנות על הטריבונות.

הפסיפס האנושי הזה אינו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. זה הכלל, והוא מעורר מחשבות, שכן עד לשנות ה־90 זוהתה חטיבת הצנחנים עם קבוצה הומוגנית: צעירים חילונים מההתיישבות העובדת, שבאופן לא מפתיע טיפסו מעלה בסולם הדרגות. אהוד ברק, דן שומרון, רפול, אריק שרון, הם רק חלק מבוגרי החטיבה. על רקע השינוי הזה ועל רקע 73 שנות עצמאות יש במה להתגאות, שכן מראה הצנחנים של ימינו מתקרב לחזון של אבות האומה - שיבת ציון וקיבוץ גלויות. נוסף על כך, חייל מהפריפריה שסיים מסלול ביחידה מובחרת הוא לכל הדעות אות מבשר טוב לקריירה האישית, שכן משמעת וריסון עצמי הם האל"ף־בי"ת של הטיפוס בסולם המוביליות. 

לכאורה. רק לכאורה, שכן לא מעט חוגים בישראל, ודווקא בקרב קבוצות מובילות, אינם רואים את המציאות הזו עין בעין. מראה הצעירים המתלכדים סביב צבא וסמלים דתיים ולאומיים הוא עבורם "מיליטריזם גס". "חמור מכך", מראה הצעירים מהפריפריה המשולבים ביחידה מובחרת מעורר דיסוננס: הרי בהתאם לתבניות החשיבה שלהם, "לא הגיוני" שצעירים יחוו מוביליות תחת שלטון הימין המזוהה עם הפרטה־ניאו־ליברליזם־קיטוב־שיסוי. מכיוון שכך, ועל מנת לאזן את נפשם, המציאות "הבלתי הגיונית" הזו זוכה לטיפולי המרה: את המוטיבציה של החיילים להתגייס ליחידות קרביות הם מייחסים לרצון האוניברסלי של צעירים באשר הם "לקבל כרטיס כניסה לחברה הישראלית" (אידיאה לאומית? לא בא בחשבון); רעיון "מיזוג הגלויות" עובר פירוק והמרה לרעיון ה"מגוון" וה"רב־תרבותיות", העולים למדרגת ערכים מקודשים.

אבל אלו הסברים כושלים. הם אינם מביאים בחשבון תהליכים עוצמתיים, אותנטיים, הצומחים באתרים ובמועדים זניחים לכאורה, כגון משפחה, קהילה, בית כנסת, הילולות, שמחות, מיתוסים וסיפורי גבורה של הסבא והאבא השבים מהמלחמה ומספרים לבנים ולנכדים עבור מה ובשם מה נלחמו. זהו משאב תרבותי אדיר. מפלגות המרכז־ימין הישראלי (ובזמנו גם המרכז־שמאל) זוכות להצלחה יחסית מפני שהן יושבות על הבסיס הזה, ומבטיחות סולידריות המושתתת גם ובעיקר על העוגן הלאומי. אכן, ארצנו שינתה פניה, וטוב שכך.