כבכל שנה, גם בערב יום העצמאות הזה נצפה בשידור הטקס המרגש עד דמעות מהר הרצל, וכש־14 המאושרים שנבחרו בקפידה להשיא משואות יצעדו בסך לצלילי "זמר הפלוגות", יתרחב החזה שלנו קצת יותר. כמה טוב העם הזה.
אז זהו, שלא כל כך בקפידה. יותר בפופוליזם שטחי. כולם אנשים חיוביים, ללא ספק. כולם ראויים לטפיחה על השכם, אפילו שתיים. את חלקם מתחשק לחבק. אבל להשיא משואה? אני לא רוצה לבייש את נושאי הלפיד עצמם, אבל אני מבקשת שאם אין לכם רעיון טוב, אבל ממש־ממש טוב - תבטלו את הפארסה.
זה אירוני לערוג בנוסטלגיה לטקס שכולו מחווה נוסטלגית אחת גדולה, אבל בכל זאת: פעם, כלומר ממש לא מזמן, השיאו משואות אנשים כמו ליא קניג, שייקה גביש, שלמה ארצי, זאב רווח. אבל לא רק אישים ידועי שם בקנה מידה לאומי. לצד הידוענים עמדו ממציאי פטנטים, מנהיגי שכונות, ראשי עדות ומגזרים, מייסדי עמותות - דמויות ששינו משהו במציאות חיינו; אישים בעלי תשוקה עזה לקולקטיב, לקהילה, ליישוב, לחברה. אנשים בעלי שיעור קומה במובן הישן והטוב של הביטוי, מוכרים ושאינם מוכרים לציבור.
בשנים האחרונות זה מתחיל להיראות יותר ויותר כמו שיבוץ לפי תמונות פרופיל ש"מתאימות לטייפ-קאסט", והשנה, יותר מתמיד, נראה הטקס כמו תוצר של ליהוק שבלוני לתוכנית ריאליטי. לא כולם, כמובן, אבל מספיק. נוצר הרושם שמארגני הטקס עבדו עם מפרט דרישות ניצבים לפרסומת: על הבמה צריך שתהיה אישה מזרחית, צריך ישיש בניחוח של פעם, צריך עולה חדש ורענן, צריך דמות חינוכית, צריך "מפעל חיים" מהלך, וכו' וכו' וכו'. לכל אחד יש משבצת, המהות, כך נראה, פחות מעניינת.
למה? כי השתלטה על הטקס, ועלינו, פוליטיקת הייצוגים. מי שנמצא על הבמה הוא בובת זהות פלקטית. כלומר, לא האנשים עצמם - אלא המשבצת שהם נועדו למלא. טקס הדלקת המשואות הפך לטקס הדגשת הזהויות, מה שפוגע לא רק בטקס עצמו ובנו, האזרחים שעוד שומרים לו אמונים, אלא מרדד את משיאי המשואות עצמם לתבנית סטריאוטיפית. יעיש גיאת, התימני הישיש ושובה הלב, לא מובא בזכות עצמו, אלא רק בזכות הייצוג שלו. אם הוא היה מסרב להשתתף - היו מוצאים לו מחליף. שלומי שבת משיא לא בגלל "מחרוזת מתוקים", אלא בגלל שהחלים מקורונה. אם לא הוא, היו מוצאים "סמל" אחר להחלמה ולתקומה.
פעם היתה מתקשרת אלי תחקירנית מתוכנית בוקר כלשהי ומבקשת שאקפוץ לאולפן לכמה דקות, מחר בחמש בבוקר. כשהייתי מסרבת בנימוס היא היתה שואלת מכנית, "אולי יש לך מתנחלת אחרת". כלומר, לא התבקשתי לשים שעון לארבע לפנות בוקר, לנסוע שעתיים לכל כיוון בשל משהו שאמרתי או עשיתי, אלא כי צריך מתנחלת. המיצוב החברתי הפך למשמעותי יותר מהמהות, מהביוגרפיה, מההישגים, מהחותם הפרטיקולרי שהותיר מדליק המשואה על מציאות חיינו. וזה מופרך.
הטקס הקדוש הזה, שמאחד את כל חלקי העם, הפך לנלעג כי מארגניו הפכו אותו לפלקטי, לאסופת סמלים עניים במהות. אני מתפללת שמכאן אפשר רק לעלות, ושבשנה הבא נתרגש שוב כשתזמורת צה"ל תנגן את "זמר הפלוגות", ונדע כמה טוב העם הזה.
תעלה הקלישאה
קרני אלדד
עד גיל 40 הגדירה את עצמה כמוזיקאית, הלחינה, עיבדה, הפיקה, ניגנה (גיטרה וחליל) ושרה. הקליטה שלושה אלבומים של עצמה ועוד המון של אחרים. הקליטה דיסק בהוואנה, קובה, עם המוזיקאים הזקנים והמדהימים של האי. עבדה במועצת יש"ע, ובכנסת ישראל כדוברת של ח"כ אורי אריאל. כתבה בעיתונים שונים. מעצבת פנים בליבה ובעלת אולפן הקלטות במציאות.
