האם נמאס לשופט מזכויות הנאשמים?

היכולת לחזות את מזג האוויר משתפרת עם השנים. התחזיות במשפט, לעומת זאת, לא מגלות סימני שיפור: המחקרים מלמדים שאין דרך טובה להבחין בין עדות אמת לבין עדות שקר, ושכל השיטות להערכת "מסוכנות" הנאשם בעתיד נכשלות. בתחום אחד מיטיבים המשפטנים להתנבא: ידועים נשיאיו הבאים של בית המשפט העליון, שנקבעים ב"שיטת הסניוריטי" (ותק), ושלהם השפעה גדולה. לעיתים הם מובילים מהפכות. עד היום סובל המשפט הפלילי מהשפעת השופט ברק, שכרסם אפילו בכלל הפרשנות המצמצמת, שנועד לשמור על עקרון החוקיות ועל אזהרה הוגנת לאזרח. לאחרונה קיבלנו הצהרת כוונות משני נשיאים לעתיד; שניהם ראויים מאוד מבחינת כישוריהם: השופט יצחק עמית והשופטת פרופ' דפנה ברק־ארז.

בפסק הדין בפרשת דניאל נחמני נדונה חוקיות שיטת חקירה חדשה: המשטרה סורקת את מאגר דגימות הדנ"א שברשותה לא רק בניסיון לחפש חשוד שהפרופיל הגנטי שלו תואם את הפרופיל מזירת העבירה, אלא גם בניסיון למצוא במאגר אנשים עם דמיון משפחתי לדגימה מהזירה. כך הגיעו החוקרים לאבי הנאשם, וממנו אליו. ייתכן שבמונחים בלשיים של אגאתה כריסטי, שרלוק הולמס ו־CSI זהו פענוח מבריק של פשע שפל. עדיין צריך היה לדון בהשלכות של שיטת החקירה החדשה על הפרטיות שלנו: הרי החוק מאפשר לכלול במאגר רק את מי שהיה חשוד, והנה עתה נחשפים לחקירה משטרתית גם בני משפחה תמימים של אנשים שדגימותיהם נמצאות במאגר, ומספרם עלול להיות גדול. נוסף על כך, החקירה עלולה להוביל לחשיפת עניינים פרטיים כאימוץ והיריון מחוץ לנישואים. לכן, טוב עשו השופטים כשקבעו שיש לקבוע כללים להגבלת השימוש בשיטה החדשה.

טענה חשובה נוספת שהעלה הסנגור היא שמכיוון שהמשטרה השתמשה במהלך בדיקותיה בכל החומר הגנטי שהופק מהדגימה מהזירה ולא שמרה כמקובל חומר לבדיקה אפשרית נוספת של מומחה מטעם ההגנה, נפגעה אפשרות הנאשם להתגונן. טענות אלה ואחרות גרמו לשופט עמית לכתוב פסק דין מפורט של כ־90 עמודים, שבו הסביר מדוע בכל זאת נכונה ההרשעה. למסקנתו הצטרפו שני השופטים האחרים, אך השופט עמית בחר להוסיף גם את ה"אני מאמין" שלו בתחום המשפט הפלילי, תחת הכותרת "הרהורים לפני סיום": "הערעור דנן הוא אך דוגמה... לתהליך שעובר המשפט הפלילי... משיח של ראיות לשיח של זכויות... בעשורים האחרונים דומה כי המקום של ה'יש הראייתי' הולך ונזנח לטובת טענות לפגמים כאלה ואחרים בחקירה ובהליכי התביעה, טענות לאי־חוקיות של מעשה זה או אחר במהלך החיפוש־תפיסה־חקירה... גורמות להליך הפלילי להסתרבל ולהתארך".

האומנם? כדי לדחות את טענות הנאשם, די היה לשופט בתשעה עמודים. מדוע כתב 90? כנראה כדי לשכנע את חבריו להרכב לאשר את ההרשעה, ואת הקוראים בנכונותה. הדבר מלמד שהטענות חייבו דיון מעמיק. לא ראויה הגישה המואסת בשיח הזכויות. ואכן השופטת ברק־ארז הציגה גישה שונה לחלוטין: "העובדה שלפעמים נעשה שימוש יתר בטענות של שיח זכויות בהליך הפלילי... אינה גורעת מחשיבותו... תרומתו... היא חיונית - הן מבחינת עשיית הצדק עצמה והן מבחינת מראית פני הצדק... העיסוק במשפט פלילי כרוך בדיני נפשות של ממש".

מעט פרופורציה לסיום: רובם המכריע של ההליכים הפליליים מסתיים בתעשיית עסקות הטיעון, ללא כל בירור - לא רק של זכויות, אלא אפילו של השאלה אם הוכח שהנאשם עבר את העבירה. במיעוט המשפטים שבהם מוצגות הוכחות, אם מועלות טענות של זכויות, הן לרוב נדחות לקונית. וכשיש דיון מפורט, כמעט תמיד נדחות הטענות בנימוק של איזון בין צורכי החברה להרשיע אשמים לבין הזכויות שהופרו. זהו חלק מההסבר לשיעור הזיכויים המלאים המזערי. אם הדיון בזכויות נאשמים יהיה לטורח על השופטים, מי ישמור על האזרחים מפני כוחן העצום של המשטרה והתביעה?

פרופ' בועז סנג'רו הוא מייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי" ו"המכון לבטיחות במשפט הפלילי"