כל מועד מצמיח בארץ מסורות ההופכות ייחודיות לו. כבישים ריקים הם כבר חלק מחוויית יום הכיפורים הישראלית, וללא כבישים פקוקים לא נהיה בטוחים שאנחנו שמחים בחול המועד. גם לימי הזיכרון של שלהי ניסן ותחילת אייר סופחו באופן ספונטני מנהגים שונים שמרגישים, לפעמים, לגמרי כמו מצווה.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל בוחרים רבים לזכור בשירים. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו זוכרים בסרטים. זה לא מפתיע שאת הגעגוע ליקיר שלא שב משדה הקרב אנחנו מבטאים בשפת הרגש המוזיקלית. התחינה "הלוואי שאתה מקשיב" ממלאת ביום הזיכרון לחללי צה"ל את תפקידן של תפילות דומות מימים נוראים אחרים. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הסיפור הוא אחר. ממרחק השנים, הומרה ההתרפקות על האובדן האישי בניסיון לרדת לשורשה של התהום שאליה הידרדרה האנושות לפני 80 שנה. לשרטט את ממדי הרוע השונים, להבין ולנסות להזדהות עם כאבם של אלה שנאלצו להיאבק על שמירת אנושיותם.
כך שאין זה מפתיע שלמרות המרחב ההולך ונפער בינינו לבין רצח המיליונים, מוסיפים יוצרי קולנוע לשחזר את אירועי הימים האפלים ההם. הרצון לפענח עדיין בוער, ובשנה האחרונה צורפו אל מדף הסרטים היהודי־ייעודי עוד שניים, שונים ודומים מאוד זה לזה: "הציפור הצבועה", עיבוד לספרו הנודע של יז'י קושינסקי שיצר הבמאי הצ'כי ואסלב מרהול, ו"התנגדות", שחזור דרמטי לעלילותיו של הפנטומימאי מרסל מרסו בזמן המלחמה, שיצר הבמאי והסופר ג'ונתן יעקובוביץ', יליד ונצואלה.
לא במפתיע, מציבים שני הסרטים במרכזם דמויות של ילדים. הצגת הסכנות שארבו בימי המאפליה לחייהם של ילדים צעירים הפכה בשנים האחרונות לנושא מועדף על יוצרי קולנוע. התמורה הרגשית המושגת על נקלה מצידו של צופה המתקשה להישאר אדיש נוכח סבלם של ילדים, מספקת הסבר חלקי לתופעה, אך בחירה אמנותית זו נובעת, בעיקר, מרצונם של היוצרים להיישיר מבט אל המקום הנמוך ביותר שאליו הידרדר היצור האנושי מעודו. החובה לשמור על חסרי ההגנה, והמחויבות הבסיסית שלא להתעלל במי שלא טעמו טעם חטא, הופרו ונרמסו על ידי הרוצחים והשותקים. בהתנכרותה לחסרי הישע ויתרה האנושות על צלמה, ומבט קולנועי מפוקס אל התהום מהווה מעין סוג של תיקון, או לפחות סוג של תזכורת.
הבטן מתהפכת כמה פעמים במהלך הצפייה ב"הציפור הצבועה". ההתעללות בילדים מוצגת בו במלוא כיעורה המחריד, נטול הנחמה. ב"התנגדות", לעומת זאת, מוצג מרסו כמי שסייע, יחד עם חבריו, בהצלת ילדים מן הגורל הנורא של גיבור "הציפור הצבועה". אפשר להבין את השוני. קושינסקי היה ילד בזמן השואה בעוד מרסו היה כבר אדם צעיר, אדון לגורלו. הראשון היטיב ללכוד את אימת הילדים נוכח חברת מבוגרים אלימה שהפכה אותם לאויביה המרכזיים, השני מציג את האחריות שנטלו בודדים לשלומם של הילדים, והצילו, יחד איתם, גם את האמונה ביכולת להישאר אדם. בעקבות המלחמה היה מרסו לאמן אשר חרת על דגלו את טוב הלב ואת התמימות שאותם אנחנו מבקשים להשיג גם בבגרותנו. קושינסקי התאבד בבליעת רעל בהיותו בן 57. נדמה כי שתי המסקנות ההפוכות שהסיקו על אודות טיב המין האנושי הגיוניות לחלוטין.
