גדודי העיתונאים והמפגינים שצבאו אתמול על שערי בית המשפט המחוזי בירושלים המשיכו בשלהם. בקולות וברקים, חצוצרות ותופים. אבל בתוך האולם פנימה התנהלו הדברים בצורה אחרת לגמרי, לרוב בטון סביר, בניסוחים משפטיים יובשניים, וטוב שכך.
אף שיש הרואים בהם שריד ארכאי מהליך פלילי שמוכרע על ידי חבר מושבעים, כבר לפני שנים הרבה, דיבר בית המשפט העליון בחשיבותם של דברי הפתיחה בהליך הפלילי.
הנאשמים נותרו ממוספרים (נאשם מס' 1 וכיוצ"ב), בלי להזכיר את שמם. התובעת דיברה על "אנשי עסקים" ו"גופי תקשורת" אנונימיים, גם הם בני־בלי־שֵם. זר שהיה שומע את הדברים, לא היה מוצא את ידיו ורגליו בסבך הפרטים. וזו רק ההתחלה. ההמשך יהיה סבוך הרבה יותר. באופן כללי, כל בשורה גדולה, לא כל שכן חדשה, לא יצאה אתמול מבית המשפט.
נאום הפתיחה הרהוט של התובעת עו"ד ליאת בן ארי מיקד את הסוגיות, חידד כמה נקודות, אך לעת הזו לא הצליח לפזר, ולו במעט, את מסך העשן המשפטי הסמיך שנפרס לפחות מעל פליליותם של חלק מהאישומים.
רובו הגדול של נאום הפתיחה הוקדש, כראוי וכנכון, לפריסת "מפת הדרכים" של פרשת התביעה. עם זאת, בתחילתו ובסופו נאמרו כמה דברים בנוסח "נאום לאומה", שגם אילולא נאמרו לא היה נגרע דבר.
התובעת אמנם הדגישה שהאתגר הגדול שניצב בפני התביעה הוא הבאת הראיות בפני בית המשפט "באופן פשוט, נהיר, וככל האפשר נקי מרעשי רקע מיותרים", אך לא תמיד עמדה במשימה שהציבה לעצמה.
ניתוח מדוקדק של נאום הפתיחה והרטוריקה שלו עשויה ללמד שלמרות הצהרת הכוונות שלהם, אנשי התביעה לא התנזרו כליל מ"רעשי הרקע". יתר על כן: על אף שלל ניסיונם והביטחון הרב שהם מפגינים כלפי חוץ, כמה ניסוחים עשויים ללמד שהם עצמם אינם בטוחים כלל בכך שיצליחו לבסס את כל האישומים "מעל לכל ספק סביר".
השימוש החוזר ונשנה בנאום הפתיחה במילה "ברור", על הטיותיה השונות, דווקא מחליש את עוצמת הדברים. שהרי ה"ברור מאליו" אינו זקוק לכל הוכחה או חיזוק.
גם הניסיון הפופוליסטי משהו לחזור שוב ושוב על דימוי ה"הצצה הנדירה" ל"מה שקורה בחדרי חדרים", והדיבור על "חרך הצצה נדיר זה", יפה אולי לקדימון בטלוויזיה, שנועד לגרות את הצופים, אבל לא בהכרח לדיון משפטי שאמור להימשך שנים. הקושי המשפטי הגדול בתיקי 2000 ו־4000, הפיכת יחסי "תן וקח" בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת, שליליים ככל שיהיו מנקודת מבט ציבורית או מוסרית, לעבירה פלילית של שחיתות, עד כדי הרשעה בעבירת שוחד, נותר בעינו.
דווקא בשל הדגשת התובעת, בפתח דבריה, את עקרון היסוד שלפיו "כולם שווים בפני החוק", יש בניסיון הזה פוטנציאל לגרור בעתיד לחדרי החקירות ולבית המשפט הפלילי את כל הפוליטיקאים בישראל. שרים, חברי כנסת וראשי רשויות מקומיות. כך, במיוחד, כאשר בעבירת השוחד, בהגדרה, "טובת ההנאה" אינה נמדדת דווקא בכסף מזומן, בהצלחת מעשה הניסיון לתת שוחד ובתוצאתו, בשיעור המתת או בהיקפו.
יהא זה אך למותר לשוב ולהדגיש את חשיבות הערך הגדול של "טוהר מידות". אך דווקא משום שמדובר בעולם מלא, רווי נורמות, ובמונח רחב, מופשט, פתוח, הנע כל העת בין האתי לפלילי, לא כל "מעשה שלא ייעשה" מבחינה אתית עשוי וראוי להיכנס אל תוך הסד הצר של הדין הפלילי.
דבר אחד הוכח אתמול פעם נוספת מעל לכל ספק: בית המשפט אינו מתכוון להיגרר למחול השדים שמחוצה לו, וטוב שכך. בכוונת השופטים לשמור על גישה עניינית, מקצועית, הוגנת, שתבטיח כי ניהול המשפט וההכרעה בו יתקיימו לפני כללי סדר הדין הפלילי ודיני הראיות ולא לפי דיני הכיכרות ותרועות התקשורת והמפגינים, מימין ומשמאל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
