מתחילת השבוע נשמעים קולות מימין, שמתנדבים בשם מצביעי הליכוד לוותר על נתניהו. הם ממליצים לו לפרוש "בכבוד" ומאמצים את הנרטיב של "אדם אחד תוקע מדינה שלמה". בשם האידיאולוגיה הצרופה הם מבכים על מדיניות ימין שלא התממשה דיה. כאילו שטענות אלו - גם אם יש בחלקן אמת - דומות במשהו לאסונות הנוראים שהביאו ושאפו להביא עלינו ממשלות השמאל מאוסלו ועד ברק ואולמרט.
זו לא הפעם הראשונה שהימין לוקה בקוצר ראות, בזמן שהשמאל טווה מהלכים ארוכים. מתחילת שנות ה-2000 הפנימו בשמאל שבקלפי הם כבר לא ינצחו. הסלידה מן הלאומיות ומן המסורת, הפכה את השמאל למיעוט שלא יכול להצמיח מתוכו מפלגת שלטון, והפכה עבורו את הדמוקרטיה לנטל שיש לנטרל.
לשם כך, גויסה בתחילה הרשות השופטת. מאז המהפכה החוקתית, אין שופטים רק בירושלים; מלא כל הארץ כבודם. הכל שפיט, כולל חוקים וחוקי יסוד. אליה הצטרפה הפקידותית. אתוס "שומרי הסף" שהגיע לממדים מפלצתיים: יחידים, שלא נבחרו על ידי הציבור, מגדירים בשבילו את האינטרס הציבורי ומיישמים אותו בניגוד לרצונו הגלוי. כשהציבור הממשי מעז לערער על סמכותם, הם מאשררים אותה... בבית המשפט העליון.
אבל הם לא עצרו כאן. התסכול מהכישלונות בקלפי והחשש לשלום המהפכות הביאו להחלטה להפיל את אבן הראשה, אבן תמימה במרכז הקשת, שכשהיא נופלת, כל הבניין קורס איתה. האבן הזו היא בנימין נתניהו. השמאל הבין זאת. הימין האידיאולוגי, פחות.
נתניהו הפך לאבן הראשה של המחנה הלאומי, מכיוון שהוא הפך את הפרדיגמות של הימין לתוכניות מדיניות אפקטיביות ומצליחות. כך בהרחבת השוק החופשי והזנקת כלכלת ישראל, כך במעמדה הבינלאומי, וכך לגבי כינון היחסים עם העולם הערבי על יסודות חדשים. כל מה שהשמאל חלם להגשים מתוך הנחות יסוד אוניברסליות, סוציאליסטיות ופרוגרסיביות והביא להפך הגמור: קריסה כלכלית, ביטחונית ומדינית. כל אלו שוקמו על ידי מנהיג הימין. בלי לוותר על חוק הלאום או על חבלי מולדת, הוריד נתניהו מסדר היום את הפלשתיניות והעלה את הריבונות, חולל שינויים מרחיקי לכת במזרח התיכון, שמחלחלים גם לציבור הערבי בישראל, ושדרג את מעמדנו המדיני.
השמאל מודע לתפקידו של נתניהו כאבן הראשה, והם מ-ש-ת-ג-ע-י-ם. הם רואים אותו מצליח ומוערך במחוזות שמבחינתם שמורים רק להם: בכלכלה, במערכת הבינלאומית ובשלום עם העולם הערבי. אלו למעשה שלושת כתבי האישום האמיתיים שהם הנפיקו לו. נתניהו, אישיותו, משפחתו, יחסיו עם חברי מפלגתו, מעניינים את השמאל כקליפת השום. כך גם ליברמן, סער או בנט. השימוש בהם, כמו במערכת אכיפת החוק, נועד רק למטרה אחת: להפיל את אבן הראשה, בניסיון להשתלט על המערכת הפוליטית מחדש.
אל המהפכה החוקתית הוא גרר את השמאל הציוני, בכסות של שיח דמוקרטי. אל הפקידותית הוא רתם את המרכז הפוליטי, במסווה של ממלכתיות. לכאוס, בחסות מתקפה אישית על נתניהו, הוא מגייס כעת שותפים מימין, שמצטרפים לדחיקת אבן הראשה ועלולים להפיל על עצמם ועלינו את הבניין כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו