איך הסתבכנו

הכל יכול לקרות בטלנובלה הפוסט־מודרניסטית המבולבלת הקרויה פוליטיקה ישראלית. "ממשלת ימין" נשענת על אסלאמיסטים, חבירה בין מתנחלים למרצ, "ראשי ממשלה" מצחיקים עם בסיס פוליטי של 7 (6?) מנדטים או בסיס ממש "רחב" של 17. אבל בעצם המנוע של הפוליטיקה הישראלית נתקע, אלא אם כן לפנינו פעלול שלא נודע כמוהו עד כה.

מצד אחד, היא זרועה בהחרמות ואיבדה את גמישותה, כמו בהתגודדויות אינפנטיליות של כיתת בית ספר. הפוליטיקה הישראלית איננה מסוגלת לייצר את המִּזער הנדרש: ממשל מתפקד. בסופו של דבר, לא יהיו לנו חיסונים כשנזדקק להם, ואיש לא יתמודד עם חשרת העננים האיראניים המקדירה את שמינו. לנוכח הנוקשות העקרה הזאת, אולי נמסור לשופטת חיות את המפתחות ונטיל עליה סופית את האחריות? רעה גדולה תצמח מזה.

מצד אחר, חלקיה השונים של הפוליטיקה הישראלית מאבדים בהדרגה את המובחנות ביניהם, בעצם מאבדים את זהותם, ונוצרת גמישות בלתי מוגבלת, כביכול. רק באווירה כזאת אפשר להעלות על הדעת שסמוטריץ' יגור עם עבאס או שבנט־שקד וסער ירבצו עם מיכאלי והורוביץ. לכאורה הנוקשות והגמישות סותרות זו את זו, אבל למעשה שתיהן מבטאות אותו דבר: תשוקה לשלטון ומאבקי ירושה משוללי זיקה לחזון פוליטי כלשהו. כשדבר איננו מניע אותך זולת מחטפי כוח, אתה עשוי להתקשר עם כל אחד או להחרים כל אחד. השחקנים נעשים כאוטיים.

מבחינות אחדות, המצב בישראל היום דומה למצב בשלהי שלטון בן־גוריון, אלא שעכשיו המשבר חמור יותר. אז ועכשיו, הנפתולים הפוליטיים נסבו על ירושת כוחו של מנהיג שמשל הרבה זמן, אם כי בן־גוריון היה בסוף דרכו בראשית שנות ה־60, ואילו נתניהו עדיין מעצב תהליך אסטרטגי. אז ועכשיו, שאלות משפטיות סיבכו את הפוליטיקה. לבון, מהטוענים לירושה, דרש חקירה משפטית של זיוף מסמכים שנעשה לדבריו בחסות דיין ופרס, טוענים מתחרים לירושה; בן־גוריון דרש שפעולות טרור שיזם לבון ייחקרו בוועדת חקירה משפטית; אבל אשכול, היורש, מנע את המשך החקירות המשפטיות של הפרשה, "פרשת לבון".

ההבדל הבולט בין שני מאבקי הירושה האלה מצוי כאן - במערבולת המשפטית. אשכול הצליח לבלום אותה, וכך הוכרעה ירושת בן־גוריון והפוליטיקה הישראלית המשיכה הלאה. נתניהו איננו מצליח לבלום את המתקפה המשפטית, אבל בכל זאת אינו מאבד את התמיכה של בוחריו. וכך נתקענו כולנו לאי־תפקוד המשטר הפוליטי בישראל: הוא איננו מסוגל ליישב את משבר הירושה, בגלל חוסר הגמישות שהכניסה המעורבות המשפטית אל תוך המערכת הפוליטית.

צריך לזכור שהמתקפה נגד נתניהו התחילה כבר ב־2014, מתוך ממשלתו. שריה הבכירים, לפיד, לבני ובנט, היו מעורבים במהלך שלא נחקר כראוי, לחקיקת "חוק ישראל היום". הדבר התגלגל לימים לאחד מסעיפי האישום נגד נתניהו. ב־2014 התפטר סער מהממשלה, אחרי שקידם את בחירת ריבלין לנשיאות בהתרסה מול נתניהו, והמתין לתורו. גם ליברמן התנהל פוליטית באופן דומה ב־

2018-2015. ובאותן שנים מאבק הירושה עבר מִשְפּוּט: בחוגים תקשורתיים־משפטיים התרקמה תביעה נגד נתניהו, וזה מה שתקע אותנו במבוי הסתום. 

כשלעצמו, מאבק הירושה הוא לגיטימי וטבעי עקב מנהיגותו הארוכה ורבת ההשפעה של נתניהו. אבל ניצן ומנדלבליט עיקמו אותו בתביעה פלילית לא אמינה ומחוררת שהגישו. הדבר טיפח בקרב תומכי נתניהו את המחשבה שזו בעצם מתקפה פוליטית של טוענים לכתר. מסיבה זו הם דבקו בנתניהו, ולא מהערצה עיוורת. מתנגדיו, לעומתם, רוצים להכריע אותו בבית המשפט, לא בקלפי. כעת מאבק הירושה נצבע בצבע משפטי־מוסרני, ולפיד, סער ובנט נכלאו בכלובים של עמדות נוקשות. לפרקליטות ולדובריה בתקשורת ובכנסת יש מניות בכורה בתקיעה הזאת. עליהם צריך להתגבר: רק אם נפחית את ה"מִשְפּוּט" של הפוליטיקה, נקבל פה ממשל מתפקד. מצבנו יחמיר ככל שנשתהה.