היה זה השבוע הפוליטי הקשה ביותר שחווה בנימין נתניהו מאז ומעולם. אפילו כשהפסיד לאהוד ברק ב־1999, ובו בערב הכריז על פסק זמן, ידע שעתידו לפניו ושיש לו סיכוי לחזור. ביום שלישי שעבר, כשהתפרסמו המדגמים, ואף שהראו שעם בנט הוא נושק ל־61, נתניהו כבר ידע שמה שהיה - לא יהיה. בנט התנתק ממנו, ותלות בו היא אחד הסיוטים של נתניהו. על אחת כמה וכמה שהמצב החמיר ושגם היתרון הזה נעלם.
נתניהו ציפה ליותר אחרי מבצע החיסונים. הוא אולי לא הפסיד, אבל היה הראשון לזהות שגם לא ניצח. לכן, במוצאי הבחירות כלל לא רצה לצאת לנאום בבנייני האומה. כשכבר עלה לנאום, הנאום עצמו היה חיוור ונתניהו לא הכריז בו על ניצחון. במשך שבוע שלם נתניהו לא יצא מביתו, לא קיים לוח זמנים רשמי, לא הגיב לשום נושא שעלה לסדר היום הציבורי, למעט רכש מנת החיסונים הבאה. הוא נעלם. איראן הודיעה על סגירת כור גרעיני, בחריין מינתה שגריר בישראל, ביידן חידש את הסיוע לפלשתינים. ונתניהו? לא הגיב.
שתיקת נתניהו אינה מקרית. הבחירות הראשונות לכנסת ה־21, אי שם באפריל 2019, היו טבעיות, שכן הממשלה הקודמת כיהנה ארבע שנים. הבחירות השניות היו מדהימות, אך נתפסו כתקלה שמתרחשת לעיתים בדמוקרטיות. מאידך, הבחירות השלישיות - ועוד יותר מכך אלה הרביעיות - הן פרי יוזמתו של נתניהו עצמו. הוא ורק הוא פירק את ממשלת האחדות שהיתה לו עם בני גנץ. והנה, המהלך לא השתלם. חזרנו אל אותו התיקו, ואילו הליכוד, למרות החיסונים והסכמי השלום, נחלש וירד ב־20 אחוז, ל־30 מנדטים. זאת ועוד, גם בקרב בוחרי הליכוד מתחילה הפעם להתפשט ההכרה שנתניהו, עם כל סגולותיו, פשוט לא מסוגל להרכיב ממשלה.
כשהוא חש שהכל סוגר עליו, נתניהו וסביבתו הקרובה החלו לייחס ליריבים שסומנו מראש - נפתלי בנט, גדעון סער ונשיא המדינה ראובן ריבלין - מהלכים שהוא עצמו היה עושה, כלומר חבירה למפלגות הערביות. נזכיר, מדובר במפלגות אוהדות טרור שחותרות תחת עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך נולדו ההתקפות הבוטות של שליחי נתניהו, בממשלה ובתקשורת, נגד הנשיא, נגד בנט ונגד סער. החשש של נתניהו היה שבנט יפרש את המנדט להרכבת הממשלה שיטיל עליו הנשיא, אם וכאשר, כדחיפה ואישור מצד ריבלין להקים ממשלה שנסמכת על הרשימה המשותפת. השתיקה של יו"ר ימינה, שיצא לטייל במדבר, רק הגדילה את הפאניקה אצל נתניהו.
מה הסיכויים שבנט יקים ממשלת מיעוט שנשענת על איימן עודה ואחמד טיבי? קלושים מהאפשרות שנתניהו יקים ממשלה שנשענת על מנסור עבאס. במילים אחרות, אפסיים. למרות פנטזיות מגוונות, בישראל אין שום אפשרות להקים כיום ממשלה אפקטיבית שתשתרע מהלאומנות היהודית ועד זו הערבית. לא חשוב אם בראש הממשלה הזו יעמדו בנט או נתניהו.
כך שבמקום לעסוק באשליות, כדאי שהמערכת הפוליטית תתחיל להתכנס לתרחישים הגיוניים יותר, שאכן יהיו כרוכים בהפרת הבטחות של נבחרינו.
בכנסת החדשה יש 65 מנדטים ימניים. לכאורה מתבקש לחבר את כולם בממשלה אחת. נתניהו החל לצעוד בכיוון הזה כשפנה לפיוס עם סער ובנט ביום רביעי בערב. קריאתו "לשים את העבר מאחורינו", היא הבנה מצידו שדרך התקפות וספינים הוא לא יחזיר אותם לחיקו, אלא רק דרך חיבוק. אולי בעוד חודש או חודשיים, כשאיום הבחירות החמישיות יהיה קרוב יותר, ותהליכים אחרים ייחסמו, סער יתרכך.
האפשרות השנייה היא מהלך נועז של בנט - לחבר בין לפיד לחרדים. שתי הסוגיות החשובות ביותר לחרדים הן הסדרת הגיוס והגיור. אם בנט יצליח להפחית את מפלס חוסר האמון בין לפיד והחרדים, ואם יעלה בידיו לגבש נוסחת פשרה ששני הצדדים יתכנסו סביבה, תיסלל הדרך להקמת ממשלה בישראל. האתגר מסובך, אך מענה לו יהיה בשורה עצומה בפני עצמה.
האפשרות השלישית, שנדונה בחדרי־חדרים בקרב בכירים בליכוד, היא הזזת נתניהו לבית נשיא המדינה בעוד חודש. אם נתניהו ייבחר לנשיא, ההליך המשפטי נגדו יוקפא לשבע שנים, ובסוף התקופה העניין הציבורי במשפט יהיה נמוך. במקום נתניהו ייבחר ח"כ אחר לראשות הליכוד, וכך תיסלל הדרך בפני סער ואנשיו להצטרף אליה.
אין דרך קלה למנוע את תהום הבחירות החמישיות. אבל זו העת למבצע חילוץ מיוחד, מאלה שמדינת ישראל מתמחה בהם. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
