בהיוודע תוצאות הבחירות, צייץ יו״ר מרצ, ניצן הורוביץ, את אחוזי ההצבעה למפלגתו בקיבוצים מגן, נחשון, סמר, ברעם וניר יצחק, כדי להוכיח את הצלחתה במגזר זה. לסיום חתם הורוביץ בשאלה רטורית: ״מי אמר פריפריה?״. המסר ברור - מרצ עולה ומצליחה במחוזות שבהם נתפסה כלא רלוונטית בעבר.
שיתפתי את הפוסט כדי להזכיר שלא כל ״פריפריה״ היא פריפריה, ומייד זכיתי למבול תגובות - משאלות הבהרה, דרך הקנטות והיעלבויות ועד התנגחויות.
חלק מדדו מרחקים, חלק תהו אם קיבוצי עוטף עזה והערבה אינם פריפריה מספיק, האם תושבי הקיבוצים מתים פחות מתושבי הפריפריה האחרים בשל הזנחה רפואית וכדומה. חלק מהתגובות ניסו להבין אם יש הבדל בין הפריפריה הגיאוגרפית לפריפריה הכלכלית. ״אז כדי להיות פריפריה צריך להיות מזרחי ועני?״ תהה חבר אחד, וחבר אחר אמר - מי שחושב שפריפריה זו שמורת טבע של השבט שלו, חי בעולם עקום.
צודק. הפריפריה אינה שמורת טבע, וחוץ מט״ו בשבט אני לא מרגיש שייך באף שבט. אבל לצערי אני חי בעולם עקום. עולם שבו המושג פריפריה הופקע מריחוקו הגיאוגרפי והושת על סבותיי, הוריי ושאר דור המדבר שהיגר לארץ אבות, ונשלח לארץ גזרה.
כדי להגיע מקצה לוס אנג׳לס למרכזה אתה יכול לנסוע שלוש שעות, ועדיין להרגיש במרכז העולם. במושגים גיאוגרפיים, שעה נסיעה בין באר שבע לתל אביב לא אמורה ליצור הבדלי עולמות. אולם הפריפריה הישראלית שונה. היא אינה תולדה של תהליך היסטורי של מאות ואלפי שנים שבהן נדדו תושבי כפרים אל העיר הגדולה. היא ייחודית בכך שהומצאה ולא נוצרה, וההמצאה הזו מכילה בתוכה חטא קדמון של הדרה וניתוק.
לעיתים נדמה כי הישראליות היא תחרות בלתי פוסקת בכאבו של מי גדול יותר. אתה מתחיל לדון במעברות, ומייד יקפוץ מישהו ויאמר - גם סבא שלי היה במעברות והוא בא ממזרח אירופה, אבל הוא לא צעק ״אכלו לי שתו לי״. לא משנה שרוב יוצאי אירופה עזבו את המעברות אחרי שישה חודשים לכל היותר וכל השאר בילו בהן שנים רבות, ככה זה בארץ הצודקים המוחלטים, אין מקום לצדק של אחרים.
גדלתי במשפחה שרובה ככולה נידונה בידי פקיד אלמוני לחיי פריפריה. באר שבע, דימונה, בית שמש, מגדל העמק. מעודי לא שמעתי את הוריי או דודיי מתלוננים, למען האמת את הביטוי ״אכלו לי שתו לי״ הכרתי תמיד בהברה אשכנזית. הדור הראשון לפריפריה הישראלית מיעט להתלונן, וסבל מהשתקה מצמיתה שבאה מבחוץ, כמו גם ההשתקה הפנימית שגזרו על עצמם רוב תושבי ערי המסכנות של המפעל הציוני. אך תחבושות השתיקה וההשתקה שהונחו על פצעי העבר לא הכילו חומר מחטא, ובמקום לרפא הן יצרו מוגלה תוססת, שבדרכה החרישית ממשיכה לבקע את החברה הישראלית.
לא רק בשל הריחוק או המעמד הכלכלי אני מכתיר אותן כ״ערי מסכנות״. ליד באר שבע ומדרומה היו קיבוצים שסבלו מאותן סופות אבק ומאותה שמש רותחת ומקפחת. יש בי רק כבוד והערכה למעשה חייהם ההרואי של אנשי הקיבוצים, שהיו בין אלו שהפכו את הנגב לארץ ישובה ומניבה. אבל כפי שמעיד כל ארכיון קיבוצי, עם כל הקשיים שעימם התמודדו, לאנשי הקיבוצים היה דבר שלדור המדבר לא ניתן - הקשר, סיבה, הצדקה, תחושת סיפוק אל מול הקושי היום־יומי, סיפור שמסגר את חייהם מתוך ידיעה שבחרת בדרך החיים הזאת, וגם אם חיית הרחק בקצה הכידון הציוני, אי שם בארצות הספר, עדיין היית שייך לסיפור הגדול, סיפור שהעניק את הכבוד, הגאווה והידיעה שקורבן החיים בארץ לא זרועה ראוי הוא ומוערך.
״בעיר ללא סיבה אף היסטוריה לא נכתבת״, כתבתי באחד משיריי, מתאר את הרחוב ואת העיר שבה גרתי רוב חיי - דרך מצדה. לא במקרה עטף את השיר אקורדיון התיישבותי מן הגורן, ואת השיר כולו מסגרתי כבלוז התיישבות ציוני. רציתי להבהיר את המחסור, ומתוך כך גם ליצור ממנו אמנות.
האמנתי ועודני סבור שהדרך הנכונה לתיקון היא הרעשת שתיקות העבר. אך לא כל מחאה היא קריאה למהפכה. לפעמים הקושי רק רוצה לבטא את עצמו, לצקת לו צורה ומהות, כדי שיוכל לראות את דמותו בראי ולהתחיל לרפא. והריפוי הוא ההכרה שחיינו כאן, הרחק מהמרכז, היו ועדיין הינם מעשה חלוצי של בניית ארץ חדשה.
וזו, לפחות בעיניי ולמיטב הבנתי, קומת המרתף המוצפת במי התהום של מה שמכונה ״פריפריה״ בישראלית. עם השנים נבנו לה עוד קומות, ריחוק כלכלי, משבר תחבורתי, כשלי חינוך והזנחה מתמשכת, אולם מעל הכל נוצרה הקלישאה ש״פריפריה״, במובנה הרע, היא שם נרדף לחבורת בכיינים מובטלי עצות במרכז המסחרי, ולא קורבנות ההחלטה האומללה להקים ערי מסכנות מתוך חזון ציוני ובלי היתכנות כלכלית, אי שם באמצע המדבר.
ואם עדיין לא השתכנעתם, פשוט ענו בכנות - היכן הייתם מעדיפים להיוולד לפני 40, 30, ו־20 שנה: ירוחם, קיבוץ חצרים, יבנה, או רמת השרון?
כל מי שנסע השבוע בדרכי הדרום אל עבר חופשת הפסח, יכול היה להבחין בשינוי ההווה. המחלפים והמנופים, הפקקים הארוכים כבניינים המיתמרים, הם סימני הקדמה. אין זה מקרי שאת השינוי הובילו מנהיגים שאשכרה נולדו וגדלו בערי הקצה, רוביק דנילוביץ׳ בבאר שבע, בני ביטון בדימונה, מיכאל ביטון וטל אוחנה בירוחם לדוגמה. כולם אנשי פריפריה שלא מחבבים את המושג, ובצדק. שכן הם, על אף קומת המרתף והפצע החבוש, בונים ישראל חדשה שבה פריפריה כותבת את עצמה מחדש, לא כארץ גזרה, אלא כארץ בחירה.
למזלי, בבחירות האלו לא נתבקשתי שוב לעשות את הכתבה המסורתית של ״מדוע הפריפריה מצביעה נגד עצמה״. יותר משהיא משקפת איזו מציאות, הצורך בכתבה הזו שוב ושוב משקף את מרכוז התקשורת בתל אביב, שברובה עדיין רואה את הפריפריה רק דרך משקפי קלישאות עתיקות ופוליטיקה קטנה.
ממשלות שני העשורים האחרונים עשו הרבה למען הפריפריה. קיצור המרחק בסלילת כבישים מסיבית, ההחלטה להעביר את עיר הבה"דים, את בסיסי המודיעין ואת מרכז הסייבר הארצי, הסכמי הגג לפיתוח, כמו ההחלטה להקים בית חולים נוסף בבאר שבע, וכולי תקווה שבקרוב נוכל לברך על ההחלטה הנבונה להקים את שדה התעופה הבא של ישראל - בנבטים.
נכון, כל עשייה מלווה בטעויות ובסיבות למכביר לשים כאן אימוג׳י של כאפה לראש. אולם גם אם המצב לא אופטימלי, אי אפשר להתכחש לזה שטוב כאן יותר מאשר לפני 30 ו־20 שנה, ועם זאת, תהליך הריפוי לא הושלם.
רק בימים אלו מוקמים בערים המתפתחות בתי חלוצים רשמיים, מוזיאוני מעברות, כדי לחשוף ולהראות לקרוב ולרחוק שגם כאן חיו חלוצים. נכון, הם לא נראו כמו החלוצים בספרי ההיסטוריה מבית הספר, הם התלבשו בשמלה צבעונית שנגזרה מירחוני בורדה, וחזרו מבית הכנסת בחליפה צרפתית עם ריח של מאחייה וטבק. הם לא קראו את א.ד. גורדון או כצנלסון, והתכתבו בעיקר עם משה רבנו והרמב״ם, אבל החיים שלהם כמוכרי בדים, זבניות סדקית, עובדי עירייה, תופרות וירקנים, היו הטורייה והמחרשה שאיתה הם גאלו ארץ אבות.
לא מדובר פה במקרה של ״מי הזיז את הפריפריה שלי״, ואני מייחל ליום שבו שיעורי ההצבעה בפריפריה יהיו דומים לכלל מרחביה ושבטיה, כך יפסיקו לשקף את הנוסע הסמוי שבקומת המרתף, וישקפו את התקווה למסיבה שמחה בפנטהאוז משותף. אולם עד אז, שחררו את הפריפריה מהכללות מפקיעות וקלישאות מקטינות, לא כל הפריפריות האומללות דומות זו לזו. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
