האחריות הכפולה של ריבלין

נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מכהן בתפקיד ייצוגי, חסר סמכויות, והוא צריך להתרחק מכל שמץ של אמירה פוליטית, במיוחד בעת הרגישה הזו. היה זה הנשיא הראשון, ד"ר חיים ויצמן, שהבין לעומק את התפקיד שהגדיר לו דוד בן־גוריון, אשר קבע את גבולות פעולתו: "הדבר היחיד שבו מותר לי לתחוב את אפי הוא הממחטה". לעומת זאת, אמירותיו החריגות של הנשיא ריבלין אתמול מכוונות לעודד מפלגות לערוך "חיבורים לא שגרתיים ושיתופי פעולה חוצי מגזרים" לצד כוונתו לבחור את בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרכבת ממשלה, ובמשתמע, לא זה עם מספר הממליצים הגבוה יותר. אמירות אלה אינן חלק מתפקידו. הן נועדו לדיונים ולהכרעה של הביצה הפוליטית הרוחשת שלנו. דברים אלה עוררו כנגד הנשיא את יושב ראש הכנסת, יריב לוין, ואת ראשי מפלגת הליכוד ומעידים כי הנשיא עלול ליפול למלכודת שהניחו לו זה מכבר. 

כיום אישים מקרב מחנה השמאל מבקשים להפוך את הנשיא לשחקן הראשי והמכריע בדרמה הפוליטית של פגיעה בנתניהו ובליכוד. אחד ממובילי הקו ההזוי הזה הוא הסופר מאיר שלו, שקרא לריבלין להודיע באופן תקדימי כי לא יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו "יהיה אשר יהיה". לאחר שהשתתף בהפגנות נגד נתניהו, הגיע שלו למסקנה כי ההכרעה אינה בידו של הבוחר שהיה מודע לכל הנתונים לפני הבחירות, אלא בידי נשיא המדינה, שלו שמורה הזכות לפעול בניגוד לרצונם של האזרחים. הליכוד, עם 30 מנדטים, לא יוכל להעמיד מנהיג שהתנועה חפצה בו. האם הסופר המכובד ועטור הפרסים חשב על התוצאות? מבחינתו זה מהלך טבעי. אז בשביל מה ללכת לבחירות ולשאול את האזרחים במהלך מורכב אם מראש החליט הסופר הנבון כי האיש עם מיליון קולות שבחרו בו איננו יכול להיבחר לראשות הממשלה? מהחידלון של מחנה השמאל שאיבד את זיקתו לדמוקרטיה עולה הקריאה לנשיא ריבלין להכריז על נבצרות מוסרית; אולי ריבלין יוציא אותם מעבדות לחירות? הבחירות נתפסות כיום בעיניהם כחלק מהעבדות שלהם. 

אין זה סוד שהיחסים בין הנשיא ריבלין לראש הממשלה בנימין נתניהו מתוחים זה שנים רבות. בשעתו, ריבלין היה משוכנע כי נתניהו יאפשר לו להיבחר לתפקיד יו"ר הכנסת, בפעם השלישית, אולם לראש הממשלה היו תוכניות אחרות. יולי אדלשטיין נבחר במקומו, והקרע בין ריבלין לנתניהו הפך לרשמי ולמהדהד. כשריבלין נבחר לנשיא, פעל נתניהו נגד בחירתו. הוא ניסה למצוא מועמדים חלופיים ואף שקל להוביל לביטול מוסד הנשיאות. מאידך, גם אין זה סוד שהיחסים בין ריבלין לגדעון סער קרובים במיוחד. סער היה זה שליווה את ריבלין גם בבחירות לנשיאות מול שמעון פרס, שבהן ריבלין כשל. סער היה זה שהוביל את בחירת ריבלין לנשיאות ב־2014, וכאשר ניסה נתניהו לבטל את מוסד הנשיאות, היה זה סער שסיכל את היוזמה. מתח זה מוביל לאחריות כפולה על הנשיא שלא לקחת חלק בקביעה פוליטית שנוטה כנגד המסורת המקובלת עד היום, שבה בעל מספר חברי הכנסת הרבים יותר קיבל את זכות הרכבת הממשלה. 

נשיא המדינה שינה את דרכו מאז נכנס לתפקידו. כיום הוא נדרש שלא לחזור על הדברים שאמר נגד הפרקליטות ולהכריז עליה, אחרי שהכיר מקרוב את חטאיה, כי "להמון אזרחים אין יכולת להתמודד מול מערכת הרשע הזאת". כיום הנשיא אינו יכול עוד לומר על המהפכה השיפוטית של אהרן ברק שהיא התפתחה "להפיכה שלטונית המסכנת כיום לדעתי את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית" והובילה לעליית "כנופיית שלטון החוק". את הדברים החשובים האלה שהאמין בהם ריבלין בכל לב בטרם התמנה לתפקיד הנשיא הוא אינו יכול לומר עוד בתוקף תפקידו כנשיא. בימים אלה צריך הנשיא לדאוג כי החיבורים והצירופים ייערכו על ידי הפוליטיקאים. אסור שהנשיא יאמץ את הקו ההזוי של מחנה השמאל ואסור שיעמיד עצמו במוקד הוויכוח.