המשבר הפוליטי החריף בתולדותינו הוא כמו קרב איגרוף. גם בסבב 4 הגענו לתיקו משתק. מה שהיה הוא שהווה. לכאורה. למעשה, המספרים מקפלים בתוכם דרמה גדולה. ההצלחה הפוליטית של נתניהו בפירוק המערך היריב, כחול לבן בראשות גנץ, לא הצליחה להביא את המנדט ה־61 המיוחל. גם ההבקעה שלו בחברה הערבית - צניחה דרמטית בהשתתפות (פער של יותר מ־200,000 מבחירות 2020), עלייה מסוימת בהצבעה לליכוד ופיצול המשותפת - עדיין לא הביאה את הגביע הקדוש: קואליציית חסינות.
הדרמה מקופלת במספרים. הליכוד איבדה קרוב ל־300,000 קולות מסבב הבחירות הקודם. כשמצרפים את הקולות החדשים שהביאה מהציבור הערבי, הצניחה עמוקה עוד יותר. קמפיין החיסונים וקמפיין ההפחדה הקבוע על "ממשלת שמאל" בראשות לפיד, לא הצליחו לעשות את העבודה. ההבנה של התופעה העצומה הזו היא גם המפתח לכל שינוי פוליטי עתידי בישראל.
התשובה הפוליטית, קולות שהלכו לימינה, לתקווה חדשה ולציונות הדתית (בעידוד נתניהו, שנתן רוח גבית לגוונים הכי ימניים ושונאים בישראל), היא חלקית. על פי הנתונים היו כ־100,000 כאלה, לכל היותר.
התשובה טמונה, בעיקר, בשיעורי ההצבעה. בערי הפיתוח, מאגר הקולות הגדול והמשמעותי ביותר לליכוד, היתה צניחה לשיעורי ההצבעה של לפני 2015. הם נעו בין 50% ל־60% בערים כמו אופקים, קריית שמונה, טבריה, עפולה ומגדל העמק. בשדרות עירי, למשל, הצביעו 12,795 מתוך 21,394. זאת, אף שראש העירייה הוצב במקום בולט ב"ימינה".
למעשה, הצניחה בשיעורי ההצבעה לא הביאה למפלה גדולה בהרבה רק בזכות הצניחה בשיעורי ההצבעה הערביים. יש קשר בין הדברים. הפריפריות החברתיות בישראל מנוכרות למשחק הפוליטי. אחרי שנת קורונה שבה הפריפריות חטפו את עיקר המכה הבריאותית והכלכלית, אין כאן עניין בהתגוששות הפוליטית הבלתי נגמרת וב"רק־ביבי" מול "רק־לא־ביבי". סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שכל מצביע ליכוד שני העיד שנפגע מהקורונה. כשמדובר במי שמשתכרים בממוצע 8,000 שקלים בחודש, מדובר בפגיעה קשה ומאוד רלוונטית למוטיבציה להצבעה. העובדה שלא אושר תקציב מדינה בשנתיים הללו, פוגעת בחלשים ביותר.
בשדרות וברהט שלטי "או ביבי או לפיד" רלוונטיים הרבה פחות. אבישי בן חיים מדבר על ישראל הראשונה וישראל השנייה, אבל מסביר הרבה פחות איך ההפרדה והפער הללו קיימים ומעמיקים בישראל 2021, אחרי 40 שנות שלטון ליכוד ו־15 שנות שלטון נתניהו.
כל זה מביא אותנו לפספוס הגדול של המרכז־שמאל. מאז 2006, כשעמיר פרץ העביר כ־8 מנדטים ליכודיים מערי הפיתוח למפלגת העבודה, לא התקיימה פעולה עמוקה ומסודרת בפריפריות היהודיות והערביות. מדובר בהחמצה גם של המספרים הפוליטיים וגם של לקח העבר: מהפך 77' הוא לא תוצאה ישירה של מלחמת יום הכיפורים בלבד. תוכנית הליכוד להקמת סניפים וקידום מנהיגים ואג'נדות מערי הפיתוח, אחרי כישלון בחירות 1965, הניחה את התשתיות למהפך ולהצלחה בניצול ההזדמנות ההיסטורית. את התיקו לטווח ארוך ישברו רק מי שיפנימו את ההמלצה התלמודית: "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה".
