הפעם דברים זזים

הפעם זה כבר לא אותו דבר. הסקרים שפורסמו בחודשים האחרונים לקראת בחירות 2021 - כולל מדגמי הקלפיות שפורסמו במוצאי יום הבחירות בשלושת ערוצי הטלוויזיה - יצרו תחושה של מפטירין כדאשתקד, אך ככל שנוקפות השעות מצטיירת תמונה שונה מזו של סבבי הבחירות הקודמים בשנתיים האחרונות. 

סבב חמישי לא יהיה הפתרון. ראשית - ייתכן שעד שהשורות הללו ייקראו כבר נדע אם יש הכרעה, ואם תהיה כזו, יהיה בכך כדי שינוי דרמטי בהשוואה לסבבים הקודמים שנסתיימו בכך שאיש אחז בצוואר אחיו, ומערכת בחירות נוספת היתה הפתרון היחיד למבוי הסתום.

סירובו העיקש של נתניהו לפנות את מקומו, למרות שיהיה עליו להקדיש הרבה מזמנו וממחשבתו למשפט הפלילי שבפניו הוא עומד, יצר מצב שהחזיר אותנו לקלפיות שוב ושוב, על העלות הבלתי נסבלת הכרוכה בכך. אם יפנה את מקומו לחבר כנסת אחר מן הליכוד, סביר שאדם זה יוכל להקים ממשלה בתוך פרק זמן קצר.

אבל ביום שלישי נפתח גם פתח לחבירה מיוחדת מאוד בין מפלגות ליברליות ופרגמטיות לבין מפלגות ליברליות וימניות המסתייגות מנתניהו. אם קודם לכן היה נדמה שהבחירות הללו הן מאבק של יו"ד ביו"ד (ימין בימין), התברר כי לא זה מה שקרה, וכי במחנה המתנגד להמשך כהונתו של נתניהו יש כ־45 נציגי מרכז־שמאל בעלי מחויבות עמוקה שלא לחבור אליו. אם במהלך השבועות האחרונים נטו בוחרי מרכז־שמאל להצביע עבור מפלגות ימין שנראו בעיניהם כמי שיזרזו את הדחתו של ראש הממשלה, מתברר שבזמן שחלף עד הבחירות, הם הבינו שעדיף להצביע בהתאם להעדפותיהם הערכיות. 

התמונה שנוצרה היא חיזוק משמעותי של השמאל ושל מרכז־שמאל. רוב מי שנותרו עם "תקווה חדשה" ועם "ימינה" הם אנשי ימין שאינם רוצים ראש ממשלה עם תיקים פליליים, ואילו אנשי השמאל שלא רצו בכך חזרו לכור מחצבתם.

ניצול פוטנציאל השנאה

תופעה אחרת שבלטה הפעם היתה מעבר מסוים מ"יהדות התורה" למפלגה שבחרה בשם "הציונות הדתית". אין מדובר בתופעה חדשה. מי שעוסק בסקרים הבוחנים את החברה הישראלית על מגזריה השונים, הבחין כבר מזמן בתופעה של שנאת ערבים יוקדת המצויה בקרב מצביעים חרדים.

דווקא בקבוצה זו, שאינה משרתת בצה"ל ואשר כמה מרבניה החשובים ביותר מטיפים להימנע מעימותים על רקע לאומי - "לא לעלות בחומה" - ולא לייצר פרובוקציות, קיימת תופעה קשה של גזענות. אם בעבר התאפיינו החרדים בהתנגדות לשימוש באלימות, הרי זה עשרות בשנים שהם עונים באופן הקיצוני ביותר לשאלות הקשורות באפשרות להגיע להבנות, שלא לדבר על שלום בין ישראל למדינות ערב.

ברור שנתניהו מודע היטב לכך שצעירים חרדים הם הקבוצה הקיצונית ביותר בחברה הישראלית בהתייחסות לשכנינו. לכן, כאשר הגיע למסקנה ש"הציונות הדתית" עלולה שלא להיבחר לכנסת, החל לעודד דווקא את החרדים האשכנזים הצעירים לבחור בתלמידי כהנא, וכנראה שגם הצליח בכך במידה מסוימת.

החיבור בין נתניהו לבין תלמידי כהנא לא יביא לרה"מ, ככל הנראה, את מבוקשו, אך הוא גרם למתן לגיטימציה לקבוצת אנשים בראשות איתמר בן גביר, במקום לעשות מאמץ כדי להרחיקם מן החברה ולהזכיר לציבור את סכנתם, הם עלולים להישאר בכנסת הרבה אחרי שנתניהו יעזוב אותה, וליהנות מן הרגע שבו היה מוכן לעשות כל דבר כדי להציל את נפשו מן המשפט.

מה שנתניהו עשה בקרב החרדים הצעירים איננו יצירת שנאה הן כלפי הערבים והן כלפי מי ששונה מהם (שמאל, להט"ב וכיוצא בזה). הוא פשוט ניצל את פוטנציאל השנאה הקיים (ואשר פסיכולוגים חברתיים יכולים, אולי, להבין מדוע הוא מאפיין באופן מובהק כל כך את הדור הצעיר החרדי), כדי לחזק את הקבוצה הקיצונית הזו, שהמאפיין העיקרי שלה הוא, כאמור, שנאה לכל מי ומה שאינו היא עצמה. במסעו להצלת נפשו מאימת המשפט, הדבר האחרון שהעסיק את נתניהו הוא פתיחה בלתי מתוכננת של תיבת פנדורה, אשר עלולה לפגוע ברקמות הרכות של החברה הישראלית.

ציון דרך בשילוב נציגי הערבים

תופעה שונה התרחשה בקרב ערביי ישראל. הבחירה הישירה לראשות הממשלה הובילה לכך שפיזור הצבעת הערבים בקרב מפלגות השמאל אשר שוויון ערך האדם הוא דגלן, הסתיים: מצד אחד הצביעו הערבים עבור מועמדים יהודים ציונים לראשות הממשלה, אבל הצד השני של "העִסקה" היה שהפתק השני יועד, למעשה, להצבעה עבור מפלגות ערביות בלבד. מאז הפעם הראשונה שבה נערכו הבחירות בשני פתקים, ירדה ההצבעה למפלגות לא־ערביות באופן דרמטי, עד לשיא שאליו הגיעה המפלגה המשותפת בבחירות 2020. 

מה שאירע בבחירות 2021 היה אולי סימן לפנייה בכיוון ההפוך: מפלגות כמו העבודה, מרצ וכן מפלגות בצד הימני של המפה, הציעו לבוחרים מועמדים ערבים. חלק ניכר מערבים אלה לא היו בני דמותם של חברי הכנסת במפלגות הלוויין של מפא"י (י"א ור"א), אלא אנשים עצמאיים, שאינם מסתירים את ביקורתם על הממסד הישראלי אך מבינים כי עתידם בישראל וכי תפקידם הוא להיאבק על שוויון הזכויות לערביי ישראל. גם פרישתו של ד"ר מנסור עבאס מן הרשימה המשותפת, וההתמודדות הנפרדת שלו בראשות רע"מ, תרמה לשינוי אופי הצבעת הערבים בבחירות האחרונות. 

ייתכן שהבחירות הללו הן ציון דרך בשילוב אפקטיבי יותר של נציגים ערבים במפלגות לא ערביות, כך שהמצב המלאכותי שבו ערבים קומוניסטים הצביעו עבור רשימה שכללה אישים דתיים, המתנגדים להיבטים שונים של שוויון, רק כדי להבטיח שקולם לא יאבד, ייפסק.

ויכול להיות שהבחירות שנערכו השבוע הן הפרק האחרון בסאגת ההצבעה בעד ונגד נתניהו, שאפיינה את ארבע מערכות הבחירות האחרונות. אם אכן תתאפשר הקמת ממשלה חלופית, או אם מתוך הליכוד יהיו מי שידרשו מנתניהו לפנות את כיסאו כדי שהנשיא יטיל על אדם אחר ממפלגתו את הקמת הממשלה הבאה, ייתכן מאוד שבבחירות הבאות, האמורות להתקיים בעוד כארבע שנים וחצי, יהיה אפשר לדון בנושאים מהותיים ולא רק בשאלה אם ראש ממשלה המואשם בלקיחת שוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ואשר יצטרך להקדיש את זמנו להצלת נפשו, יכול וצריך לכהן בתפקיד.

ולסיום: הסוקרים הם אולי הגיבורים הלא מוכרזים של ארבעה סבבי הבחירות. ההבדלים בין ממצאיהם במוצאי הבחירות היו קטנים מאוד, ומצד שני - דומים מאוד לתוצאות האמת. כיוון שמרבים כל כך לדבר אצלנו על "יום הכיפורים של הסוקרים", צריך גם להביע הערכה על שיקוף נכון של המציאות.  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו