לא כולם אוהבים ארוחות משפחתיות, אבל בקולנוע אוהבים אותן מאוד. הדינמיקה המוכרת, החיכוך האינטימי הנוצר עת חולקים סועדים מרחב משותף רווי זיכרונות, כאבים וחיבה, קלים מאוד להפקה ונגישים לכל צופה. סרטים אמריקניים רבים הציגו סעודות חג ההודיה שבהן לא רק תרנגול ההודו יוצא בשן ועין. סרטים יהודיים רבים השתמשו בליל הסדר, כשמו לא כן הוא, על מנת לתאר משפחות וקרפיונים שעליהם נגזר גורל דומה.
בראי האמנותי, מוצג הסדר המשפחתי פחות כטקס קבוע ויותר כערגה. לבני הבית המתכנסים ב"לילסדה", סרטו של שמי זרחין מ־1995, או ב"פשעים ועבירות קלות", שביים וודי אלן ב־1989, יש אחריות ניכרת על הבקיעים המעמיקים בקירותיו. ב"לילסדה" הניכור המשפחתי הוא תולדה של חוסר תקשורת מתמשך, ריחוק הדדי ועיוורון כרוני לכאבו של הזולת. אצל אלן מוביל השסע האידיאולוגי לתהום הנפערת בין אדוקים לכופרים, מאמינים וחופשיים. חכמים, רשעים ותמימים מתוצרת בית יודעים לשאול בהם "מה נשתנה", אבל מתקשים להתמודד עם התשובות. גם בסרטים אחרים הוצג קו החפירות הביתי כמיקרוקוסמוס לשבטיות היהודית הגוברת; כניסיון להדק קשרי משפחה מתפוררים לנוכח סכנת פרימתם המתמדת, לא תמיד בהצלחה.
סרטים אחרים הרחיקו את קו האש משולחן הסעודה ותיארו את הלכידות המשפחתית כפועל יוצא של הסכנות האורבות לבני הבית מעבר לגבולותיו. בסצנות הסיום של "טוביה ושבע בנותיו", העיבוד שיצר מנחם גולן לסדרת המונולוגים של שלום עליכם, נע ונד גיבור הסרט בין כותלי ביתו המפויחים, סוקר את מה שנותר ממנו ומעלה בזיכרונו ליל סדר רחוק מימי טרום הפוגרום. תאורת יקרות משווה לכינוס המשפחתי מראה חלומי, המוצג כניגודן המוחלט של הפרעות האנטישמיות. בסרטו של גולן מ־1968 מנוי וגמור עם טוביה לעלות לארץ, רק בירושלים הבנויה (זמן קצר לאחר שחרורה), לא יימוטו קירות על היושבים בסעודה. תחושה דומה חולקים גם ייפ ואנה העומדים במרכז סרטה התיעודי של מישל אוחיון - "גנוב עיפרון למעני" מ־2007. עבורם, ליל הסדר אינו ריטואל דתי, אלא שחזור שנתי מדויק של הרגע שבו הם יצאו ממצרים. להם, כמו לניצולי שואה רבים, רחוקה החירות מלהיות מובנת מאליה, ואת הצלתם מידי הקמים עליהם לכלותם הם נוצרים עשרות שנים לאחר שחרורם מן המחנות - וכך, קרוב לוודאי, יעשו גם ילדיהם.
שורשי ההצגה הקולנועית של ליל הסדר כמושתת על איומים מבית ועוינות מבחוץ, מגיעים עד לליל הסדר הראשון. שם, בארץ הנילוס, ישבנו לראשונה בתוך הבית, חלקנו זבח משפחתי שיתופי והקשבנו, עוטי חג ואימה, למלאך המשחית הסובב את הבית ומפליא מכותיו בבכורי מצרים. הדגש על הלכידות המשפחתית המוארת, בצד ההכרה המצמיתה בשבריריות קיומנו, חייבו אותנו כבר אז לא להתייחס אל יציבות הבית או אל ברכת החיים כמובטחות דרך קבע. נדמה כי בסיומה של שנת קורונה, וחצי שבוע אחרי מסע בחירות מפלג ומעליב, נשלח גם אנו השבוע מבט חרד אל העולם שסביבנו ואל בני הבית השונים. את הבידוד והשיסוי ננסה להמיר בקרבה משפחתית. מתוך הפורענות ננסה לצאת לחירות. אחרי המהומה נתפלל ונייחל ללידתו של סדר אביבי חדש.
