לכאורה, ים סוף מפריד בין זמן כתיבת המאמר הזה לבין צאתו, לאחר פרסום תוצאות הבחירות. אבל זה רק לכאורה. כי עצם קיום הבחירות ולא תוצאותיהן, הוא זה ששם את הכל בצד הזה של ים סוף, בצד החירות.
בין שאיפת אקונומיקה אחת למשניה, נשלחתי ע"י מערכת העיתון לכתוב שתי כתבות: אחת ליום הזיכרון (שעוסקת בלוחם במלחמת העצמאות) ואחת ליום השואה. מעל ומתחת שתיהן יש הוויה חזקה ואיומה: חוסר הברירה. ממזרח פולין, שחלק מיהודיה נשבו ונשלחו לסיביר וחלקם השני עלה בעשן אושוויץ, לבין מאכלת צבאות ערב על צווארנו כמה שנים לאחר מכן בארץ, הברירה הצטמצמה למינימום: להיות או לחדול (מובן שיש הבדל תהומי, כפי שתמצת את זה צור ארליך, בין כמה שעולה לנו עם מדינה וכמה שעולה לנו בלי, אבל מלחמת השחרור כשמה כן היא. שחרור משעבוד, מחוסר הברירה).
פסח היה החג של סבא שלי, סבא ישראל. הוא היה איש שכולו חירות ישראל, וכשישב בראש השולחן היה כמו ילד ביום ההולדת, כאילו כל המחשבות והרצונות שלו ושל כל הדורות נאספים בו, והוא מתקשה להכיל את השמחה ביציאה מעבדות לחירות.
כך כתב:
"שאנחנו זכינו כך להסב, כבני חורין בארעא דישראל, איך לא נרון בשיר הלל? שלא נשרפנו עם אבות ואימהות בכבשן ואנחנו חיים פה, שבטי גאולים, איך לא ירחב הלב, בברכנו בקול 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה?'
"ששוב ישנם פה אבות, יש מי שיגיד, וישנם פה בנים, יש למי להגיד, וישנה הגדה, יש מה להגיד, מהגדת קדומים עד אגדת ההווה, שבכל הימים, שמכל הלילות, שהיינו שצבאנו אדיר פה כצבא יהושע להכות במצרים ומלכי כנען, שאנו בונים פה ערים לבנינו, לא פיתום, לא רעמסס, לגויי פורעי פרא, כי אם כרמיאל ואשדוד לישראל. שזכינו להיות חיל חלוץ למיליונים שבאו, למיליונים אשר יבואו, איך לא נודה למי שבחרנו לכך, שקידשנו לכך, איך לא נשיר את שירי השירים באהבה רבה ובענוות גאווה, ענווה כלפי אבות מקדם ועד עתה, גאווה כלפי בנים מעתה ועד עולם על שזיכינו, איך לא נשיר הללויה?
"גם את זאת נגיד לבנינו כאשר ישאלו 'מה נשתנה'. ואת הקומה המזדקפת ואת הנפש אשר גאה תגאה בגלי שמחת החירות נרכין עמוקות ביראת הכבוד בפני כל הדורות. כי מצה זו שאנו אוכלים פה ברווחה היא ספוגת דם ודמע, מדם ילדים טבועים ביאור מצרים עד דם ילדים חנוקים בתנורי מאידנק ועד דם קפואים בשלגי סיביר. תהומות אלה מימין ומשמאל, תהומות דם ודמע, קפאו כנד ואנו עוברים בהם בחרבה, הבקענו אוקיינוס של דם אבות, של דמע אימהות, לאמר לים הזה סוף ולשיר פה שירה חדשה".
עד כאן סבי, שכמו שקראתי לבני: "בארי ישראל", הוא הבאר שממנה אני חיה. ואני רוצה לומר לו - אתה רואה, סבא? סיפור החירות שלנו ממשיך, אנחנו אומרים לים הזה סוף. הכיסא הריק שהיינו משאירים כל ליל סדר ליונתן פולארד, שהכיל את התקווה והתפילה לחירותו - מיותר. עליו יישב כנראה עוד נכד, על המון כריות, בציון שלך, החירותית.
הפסח הזה
קרני אלדד
עד גיל 40 הגדירה את עצמה כמוזיקאית, הלחינה, עיבדה, הפיקה, ניגנה (גיטרה וחליל) ושרה. הקליטה שלושה אלבומים של עצמה ועוד המון של אחרים. הקליטה דיסק בהוואנה, קובה, עם המוזיקאים הזקנים והמדהימים של האי. עבדה במועצת יש"ע, ובכנסת ישראל כדוברת של ח"כ אורי אריאל. כתבה בעיתונים שונים. מעצבת פנים בליבה ובעלת אולפן הקלטות במציאות.