לא מעט נרטיבים התרוצצו בשבוע האחרון בתקשורת הישראלית על אודות "כעס" כביכול מצד מנהיגי איחוד האמירויות כלפי נתניהו, על כך שניסה להפוך, לכאורה, את אבו דאבי לעוד תחנה במסע הבחירות שלו. בפועל, שום דבר ברוח זו לא הובלט בתקשורת המקומית, אשר בדיוק להפך - הדגישה שוב ושוב את העובדה שהביקור שתוכנן היה אמור לסמן את שיאם של הסכמי אברהם.
מהומה מאולצת - ואולי אף מניפולטיבית - יצרה גם הפרשנות להצהרות של גורמים רשמיים, כמו זו של אנואר גרגש, שר החוץ של איחוד האמירויות, שהדגיש: "מטרת הסכמי אברהם היא לספק תשתית אסטרטגית יציבה כדי להבטיח שלום ושגשוג ביחסים עם ישראל ובאזור. איחוד האמירויות לא יבחר צד בבחירות בישראל, לא עכשיו ולא בעתיד". הצהרות נייטרליות שכאלה נוצלו כדי לקדם את הנרטיב הכוזב של משבר דיפלומטי חריף, אף שהן בסך הכל נועדו להדגיש דווקא את הנייטרליות של איחוד האמירויות ואת הצורך להשאיר את ההסכמים מחוץ לכל משחק פוליטי.
באיחוד האמירויות שקדו על הכנות למפגש בין רה"מ נתניהו לשייח' מוחמד בן־זאיד, שנועדו לקבוע את המנגנונים ליישום סעיפי ההסכם השונים. אמירותים רבים התבטאו בזכות הביקור שתוכנן, כמו למשל ד"ר סלים חמיד, סופר וחוקר אמירותי, אשר פרסם בעיתון "אל־איתיחאד" מאמר תחת הכותרת "רכבת השלום ומפגשים פוריים" ב־13 במארס - לאחר ביטול הביקור. ד"ר חמיד הדגיש במאמרו את חשיבות ההסכם, ואת הצורך לטפח יחסים דיפלומטיים מלאים כדי להבטיח שלום ארוך־טווח ותרבות של דו־קיום.
מפגשים כמו זה שתוכננו חשובים כדי להראות שההסכמים לא נשארים בגדר דיו על הנייר, אלא הופכים לקווי פעולה משותפים. המאמר הזה ואחרים משקפים את הלך הרוח החיובי ביחס לישראל ולהסכמי אברהם בקרב גורמים רשמיים, אנשי ציבור, יזמים והציבור הרחב - הלך רוח דומיננטי באופן כללי, ובמהלך השבוע האחרון, שבו פרץ לכאורה ה"משבר" הדיפלומטי.
במפגש היו אמורות לעלות לדיון הצעות לצעדים אופרטיביים וליוזמות חדשות. לפי סעיף 5 בהסכם, שני הצדדים נכונים להשקיע בתחומים שונים, ואכן, באותו שבוע של "משבר" הודיעו האמירויות על קרן בסך 10 מיליארד דולר להשקעות בתחומים שונים בישראל, כגון אנרגיה, תעשייה, מים, בריאות, טכנולוגיות לחקלאות, ועוד - לטובת האזור כולו.
אולם לא מדובר רק ביתרונות כלכליים, אלא גם ביעדים אסטרטגיים. ראשית, מדינות המפרץ החתומות על ההסכם חולקות עם ישראל את ההתנגדות למשטר האיראני ומאמציו לפתח או להשיג נשק גרעיני, ומאבק באסלאם הקיצוני בכלל ובאחים המוסלמים בפרט. הצורך בחיזוק הברית בין מדינות המפרץ לישראל התחזק בשני הצדדים לאור הנסיגה המסתמנת של ארה"ב מהאזור.
אולם הממד החשוב בהסכמים הוא הדגשת האופי החם של היחסים, והשלום שבין העמים, ולא רק בין המנהיגים. זהו לא רק שלום מלמעלה למטה, אלא גם מלמטה למעלה. ואכן, אין דבר מעורר תקווה יותר ממה שמדווחים מבקרים יהודים וישראלים באיחוד האמירויות, אשר חשים באמירויות, כיהודים, יותר ביטחון מכפי שהם חשים בכמה מהדמוקרטיות במערב. גם המשלחת האמירותית לישראל מדווחת על התרשמותה מישראל כמקום של שגשוג ודו־קיום, בניגוד לדימוי המעוות שמייצרים לה כלי התקשורת.
לא ניתן היה לדמיין דבר מכל זה לפני הסכמי אברהם, שמוכיחים שנורמליזציה ביחסים היא תנאי מוקדם והכרחי לפתרון סכסוכים - ולא רק תוצר נלווה של הסכמים. נרטיבים כוזבים על "משבר" ואפילו "כעס" הם לא פחות מהרסניים. השימוש בנרטיבים כאלה לצרכים פוליטיים, בעיקר בשלבים מוקדמים של ההסכם, עלול להזיק לתהליך העדין והחיובי של בניית האמון בשני הצדדים.
הכותבת היא מומחית סעודית־אמריקנית בתקשורת פוליטית ובפיתוח חברתי
