על פי דיווחי התקשורת בארץ ובעולם, ועל פי שר הביטחון בני גנץ, ביום חמישי שעבר התנדנדו יחסי ישראל־ירדן על סף התהום. ואז - קרה נס וכעבור חמש דקות הסערה שככה.
האירועים בסופו של דבר לא הותירו חותם על ישראל, אבל כדאי להשקיע מאמץ ולנתח מה קרה שם, משום שהמשבר הרגעי מבהיר את מהות יחסי ישראל־ירדן בעידן הסכמי אברהם. המשבר נגרם כתוצאה משני אירועים. ביום רביעי נסיך הכתר הירדני חוסיין היה אמור לבקר בהר הבית. סידורי הביקור לרבות סידורי האבטחה שלו סוכמו בין הצדדים מראש. ואולם, כשהגיע חוסיין לגשר אלנבי, התברר שהוא התעלם מהם. הוא הביא כוח אבטחה גדול בהרבה מהמוסכם, וגורמי הביטחון בגשר לא הסכימו שיפר את הסיכום. יורש העצר היה יכול להיות החבר הראשון בבית המלוכה ההאשמי שעורך ביקור רשמי בהר הבית מאז מלחמת ששת הימים; אבל הוא העדיף לחזור בזעף עם צבא המאבטחים שלו לרבת עמון. אביו, המלך עבדאללה השני, העיף פקק כשנודע לו שישראל סירבה לאפשר לילד להוביל את הפלישה המאובטחת להר הבית.
למחרת, ניצל עבדאללה את טיסתו המתוכננת של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאבו דאבי לסיפוק מאוויי נקם. לפי התכנון, נתניהו היה אמור לנחות ברבת עמון ושם לעלות על מטוס פרטי מטעם שליט האמירויות עבדאללה בן זיאד. הירדנים בזבזו בכוונה שעות רבות לפני שאישרו את נתיב הטיסה, ואז כבר נאלץ נתניהו לבטל את ביקורו.
הפרשנים ושר הביטחון בני גנץ מיהרו להאשים את ראש הממשלה בגישה בלתי מכבדת כלפי הירדנים. נתניהו, טענו, הורס כביכול במו ידיו גם את השלום עם הממלכה וגם עם האמירויות. למורת רוחם, נתניהו הודיע באותו יום שהוא אמנם נאלץ לדחות את הביקור עקב אי־סדרים ירדניים, אבל לא נורא - הוא יתקיים בקרוב. ודרך אגב, האמירויות שוקלים להשקיע 10 מיליארד דולר בישראל. האמירויות בעצמן הודיעו שהשקעה כזאת אכן נמצאת בדיונים. ביום שלישי השבוע, "ישראל היום" דיווח כי הצדדים פועלים לקבוע מועד חדש - כנראה אחרי הבחירות. המסר ברור. עם או בלי ביקור נתניהו באמירויות, עם או בלי חתימה על הסכם השקעות עד מועד פתיחת הקלפיות, היחסים של ישראל עם האמירויות כמו גם עם בחריין וערב הסעודית ממשיכים להתפתח ולהעמיק במהירות. מרוקו מצידה, מחכה בחוסר סבלנות להפעלת קו התעופה הישיר בין תל אביב לקזבלנקה. הם לא יכולים כבר לחכות לזרם התיירים והמשקיעים מישראל.
גשר לא רלוונטי
המשמעות הכוללת של הסכמי אברהם היא בלתי נתפסת, והמשמעות האסטרטגית של השתלבות ישראל בתוך המרחב האזורי ביחסים אסטרטגיים עם מדינות ערב היא הפיכת סדרי בראשית. שום בחירות למועצה הפלשתינית לא יחזירו את הפלשתינים למרכז הבמה, לא משנה כמה הירדנים (והאמריקנים והאירופאים) ילחצו. הרכבת כבר יצאה מהתחנה.
אבל המצב החדש טורד את מנוחתם של לא מעט פרשנים. הם לא מבינים איך נפל "אסון השלום" על ראשם ועוד ביוזמה של נתניהו; אך המצב גם מהווה בעיה אסטרטגית לירדן. אולי אפילו אתגר קיומי לבית המלוכה ההאשמי. ישראל תמיד היתה המשענת הביטחונית של ההאשמים. ירדן, המפרידה בין ישראל, סוריה ועיראק, תמיד נתפסה בעיני ישראל כמדינת חיץ חיונית. ירדן השקטה (בדרך כלל) היוותה גם גשר בין ישראל ומדינות המפרץ.
נכון להיום, האיום ממזרח דעך. סוריה ועיראק מפורקות, סכנת מלחמה עם דמשק ובגדד לא נראית באופק. בעשורים האחרונים, שימשה ירדן גשר בדרך לערב הסעודית והאמירויות. אלא שזה עשור ירדן חדלה למלא תפקיד זה, ולעיתים, כמו ביום חמישי שעבר, אף פעלה לפגוע ביחסים שנרקמו בין ירושלים, אבו דאבי וריאד. חוסר הרלוונטיות של ירדן בהקשר זה נחשף במלואו כאשר האמירויות הגיבו לחבלת הירדנים בביקור נתניהו בפרסום כוונתם להשקיע 10 מיליארד דולר בישראל. התקציב השנתי של ירדן הוא 11 מיליארד דולר בלבד.
מלך הפלשתינים
וזה מביא אותנו לפלשתינים. חוץ מהפלשתינים עצמם, החסיד הגדול של הווטו הפלשתיני על יחסי שלום בין ישראל והעולם הערבי היה עבדאללה. בעוד נשיא מצרים עבד אל פתאח א־סיסי בירך על הסכמי אברהם, עבדאללה הצטרף למחמוד עבאס בגינויים. קודם לכן, התנגד לתוכנית המאה של הנשיא דונלד טראמפ ואף רמז שאם ישראל תיישם את תוכנית הריבונות הכלולה בה, הוא יבטל את הסכם השלום עם ישראל.
אחת ההתפתחויות האזוריות שמדירות שינה מעיני עבדאללה היא התחממות יחסי ישראל־סעודיה. עבדאללה חי בפחד שבתמורה לנרמול היחסים, ישראל תאפשר לסעודים לתפוס עמדה פורמלית בניהול המסגדים בהר הבית על חשבון ירדן, שמצידה מטרפדת כל ניסיון של ישראל לייצב את המצב בהר.
הביקור המתוכנן של הנסיך חוסיין נועד בין השאר להפגין מי בעל הבית בהר הבית - שוב, כדי לחבל ביחסי ישראל־ערב הסעודית. גם מרוקו, בתור מחזיקת תיק ירושלים מטעם הליגה הערבית, מהווה איום מבחינת הירדנים. חוסר הרלוונטיות של ירדן בעידן של שלום בין ישראל והעולם הערבי מציב אותה בפני דילמה. יש לה רק שתי אפשרויות. היא יכולה להמשיך לפעול כפי שהיא פעלה בעשורים האחרונים. היא יכולה לסרב לנרמל את יחסיה עם ישראל ולצפות מהצד - ובעוני משווע - כאשר ישראל ומדינות ערב האחרות דוהרות לעבר קִדמה, עושר ואושר. זאת תוך התעקשות כי אין שלום ללא ויתור ישראלי על ירושלים ויהודה ושומרון לטובת אש"ף. עמדה זו תזכה את עבדאללה באהדת האירופאים, העיתונות הישראלית והשמאל האמריקני, אבל היא לא תשפר את מצב החוב הלאומי ולא תרים את העם הירדני מאשפתות.
האפשרות השנייה, כפי שעושה א־סיסי, היא להצטרף להסכמי אברהם. הוא יכול למשל להסכים לפיתוח בקעת הירדן - בשני צדדי הנהר כאזור תעשייה מהגדולים במזרח התיכון ובכך להביא פרנסה טובה למאות אלפי ירדנים, פלשתינים וישראלים.
אשר לפלשתינים, עבדאללה יכול להמשיך לתמוך באש"ף בדרכו לשום מקום; הוא יכול לצנן את ההתלהבות שלו מאש"ף ולהסתפק במס שפתיים; או שהוא יכול לאמץ את גישת סבא רבא שלו המלך עבדאללה הראשון, ולהכריז שירדן היא פלשתין והוא מלך הפלשתינים. בכך יתרום ליישוב הסכסוך. החלופה הראשונה תבטיח המשך כישלונה של הממלכה הירדנית מבחינה כלכלית ותנציח את חוסר הרלוונטיות שלה אזורית. שתי החלופות האחרונות יבטיחו את עתידה הכלכלי של ירדן והחלופה האחרונה תחדש את החשיבות האסטרטגית שלה.
לנוכח ההתנהלות הכושלת והעוינת של עבדאללה בשבוע שעבר, אין סיבה להיות אופטימיים שהוא יתנפל על ההזדמנות שנקרתה בפניו. מאחר שעבדאללה לא יכול באמת לפגוע בישראל, אין לישראל סיבה להיות מוטרדת מעיוורונו.
